פירותיה המובחרים של הארץ / חיים וידל

מדמותו של דרור נרקם ספר מוסר ארצישראלי, שבמקום לדבר ולהטיף הוא מספר ומאיר, כמו דמותו הפשוטה והמפליאה גם יחד של דרור ויינברג הי"ד

הפעם האחרונה שבה ראיתי את דרור הייתה באסיפת הורים בישל"צ, שם למד בנו יואב עם תאומינו שמואל ועמיחי באותה הכיתה. הוא הגיע  הישר מן הצבא, במדים, ועמד לו בקרן זווית, מנסה לצמצם את נוכחותו למינימום. לחצנו ידיים, החלפנו שלום פשוט, והמשכנו להמתין לתורנו להיכנס למחנך ולשמוע על עלילות או תעלולי בנינו.

כשכמה שבועות לאחר מכן נפל דרור בלחימה בחברון, החניקה את גרוני תחושת החמצה. למה לא הארתי לו פנים יותר? למה קימצתי כל כך במילים? למה לא הרחבתי והעמקתי איתו שיחה? למה לא התעניינתי יותר במה שהוא עושה (הרי ידעתי מול אילו אתגרים קשים הוא מתמודד)? שאלות אלו ודומות להן חזרו והדהדו בתוכי והוסיפו מכאוב למכאובי.

התשובה הראשונית, המתגוננת, הייתה: לו ידעתי שזו הפגישה האחרונה שלנו בוודאי הייתי מתנהג אחרת. ואולי לא? דומני שגם בלי מילים קלטתי שדרור מבקש להשתלב עד כמה שאפשר בנוף ההורים, ולא לבלוט, מעבר למדים ולדרגות, ואני נעניתי לו, ביודעי את ביישנותו וצניעותו, ואת חיבתו לשתיקת רעים מהורהרת.

בין אם צדקתי ובין אם לאו, תחושת ההחמצה הלא היא האחות התאומה של כל אבלות, והיא כנראה הייתה עולה גם אם הפגישה האחרונה שלנו הייתה יותר עמוקה ומשמעותית.

ומכאן לזיכרונות קדומים יותר. את דרור הכירו לי לפני כיותר מ-20 שנה. סיפרו לי על קצין הנמצא בחופשת לימודים ומבקש ללמוד בחברותא. דרור גר אז בקבוץ מירב, והקדיש יום בשבוע ללימודי תורה. ממירב דהר על אופנועו דרך ג'נין, שכם, אל עֵלי, שם למד עם הרב אלי סדן והרב יגאל לוינשטין. כשסיים התניע את אופנועו ושעט לבית אל, שם למדנו יחדיו. משם המשיך המסע הפיזי מאוד והרוחני מאוד לרבותיו שבירושלים, שאליהם היה קשור בלב ונפש.

מבין כל הזיכרונות אקושש אחד. דרור היה מגיע אלינו הביתה בצהרים. את זה שהוא עמד במשך כל זמן הלימוד, על מנת לשמור על עירנות וריכוז, קיבלתי בהשתאות אך בהבנה. אבל סירובו העקשני והעקבי לשתות משהו מעבר לכוס מים, או לאכול משהו, היה לנו חידה. כשלאחר מספר פעמים לא יכולה הייתה אשתי להתאפק עוד, ושאלה אותו לפשר התנהגותו המוזרה, השיב לה תשובה אופיינית: אני מקבל ליום לימודים זה תקציב אש"ל מהקיבוץ, ואם אוכל אצלכם תהיה זו מעילה באמון הקיבוץ ובממונו.

צרור ולא ספר

את הספר 'וקראתם דרור' קניתי בשבוע הספר לבני, אך כשהגעתי הביתה ופתחתיו רק כדי להציץ בו קמעא נסחפתי לקוראו. הדמעות שהציפו את עיניי, ולבי שנכמר מאהבה וגעגועים, הכריחו אותי להפסיק, ובמשך כמה ימים קראתי בו במנות שנקצבו על ידי דמעותיי.

על גב הספר 'צדיק יסוד עולם' (הספר השני על הרב אריה לוין) מסופר על אחד מגדולי תלמידי החכמים של ירושלים שהעיד על עצמו שאת הספר 'איש צדיק היה' הוא קורא לפני נעילה של יום כיפור, כספר מוסר ותשובה השובר את לבו ופותחו לתשובה. כשקראתי את 'וקראתם דרור' החלטתי שכך אעשה אני מעכשיו עם הספר הזה.

'וקראתם דרור' הוא בעבורי 'ספר מוסר'. ספר מוסר ארץ ישראלי שאינו מצטט ודורש, ואינו מטיף ותובע, אלא מספר סיפור, כדרכה של תורה, ובכך מאיר את האופק, פותח את הלב ומניע לעשייה. זהו סיפור על איש צדיק וחסיד, טהור וקדוש, מזן חדש, מפירותיה המובחרים של הארץ הזו, שאותם היא נותנת מאז שהחלו בניה שבים אליה. זהו סיפורה של קדושת ארץ ישראל, של קדושה שבחיים ובחול ובטבע. זהו סיפור על מוות ושכול שכולו מלא וממלא חיים ואמונה, זהו סיפור על כאב ואבל בלולים בשמחה והומור, ומפיקים בכי וצחוק.

כשם שדרור חינך בעיקר בעצם אישיותו, ובאומר חייו ומותו, ולא בהפרחת סיסמאות ובדיבורים גבוהה גבוהה, כך הספר הזה אינו ספר זיכרון אידיאולוגי ופדגוגי, אלא צרור סיפורים שהם צרור חיים. כשם שדרור היה איש חי באמת שכלל באישיותו צדדים שונים ומגוונים, כך הספר הזה מכנס קשת סיפורים על פשטות ועממיות ועל תחכום ומורכבות, על קשיחות מבהילה ועל רכות ועדינות, על רצינות תהומית ועל הומור פרוע, על סדר למופת ועל אנרכיה ופריצת גבולות – על דרור!

איני איש ספרות והרשימה הזאת אינה ביקורת ספרותית אלא רשמי קורא נפעם, ובכל זאת נהניתי גם  מהאיכות הספרותית של הספר. מהצבעוניות והמוסיקליות הלא-צפויים שלו, מהחלוקה לסיפורי-סיפורים קטנים שכל אחד מהם נשמע בקול אחר ומובחן, כל סיפור ותכניו וקולו ושפתו וניגונו המיוחדים. מהפשטות והזרימה שלו הסוחפים ושואבים פנימה לחיות אותו. ועל כך תודה וברכה לרונית לוינשטיין שהספר הוא פרי עמלה והתמסרותה.

רואה עד הלב

במלאת שמונה שנים לנפילת אל"מ דרור ויינברג, מוגשים כמה סיפורים שסופרו עליו מתוך הספר 'וקראתם דרור' שראה אור לאחרונה מאת רונית לוינשטיין-מלץ

 

רוברט, צלם עיתונות ותיק:

התפעלתי מהאופן שבו דרור מתנהל בטבעיות עם קצינים בכירים מצד אחד, ומשתלב בקלות עם החיילים בגדוד מצד שני. הרבה תמונות שלו צילמתי: לוחץ יד לרמטכ"ל, צ'פחה לאלוף הפיקוד, חיבוק לרס"ר ו"תיסלם" לחיילי פלוגה מסייעת. אמרתי לו את זה בסוף הטקס, כשאספתי את הציוד שלי והילדים עזרו לי בקיפול.

"אתה יודע מה הסוד?", שאל אותי וענה מיד בעצמו, "הגובה שלי".

אני מוכרח להודות שהתקשיתי לרדת לסוף דעתו.

"מי זה ר' אריה לוין אתה יודע?", שאל שוב. לא ממש. "הצדיק הירושלמי, לא שמעת עליו?", התפלא. כאילו שאני מכיר צדיקים. "הוא היה אדם גדול, שעסוק כל הזמן במעשי חסד. משהו מיוחד. עזר לעניים, הלך לבקר חולים שאין להם משפחה ואין מי שיבקר אותם, הלך אפילו לבקר מצורעים". דרור הסתכל עליי, בודק אם אני איתו. "מספרים עליו שפעם שם לב שאחד ממכריו מתחמק מלומר לו שלום. ר' אריה התפלא ושאל אותו מדוע. אותו אדם ענה שהוא מסתובב בלי כיפה והוא מתבייש שר' אריה יראה אותו ככה. ר' אריה ענה לו בנחת: 'אל תדאג. אני נמוך קומה. אני לא רואה אם יש לך כיפה על הראש. אני רואה רק עד הלב!'".

דרור הסתכל בחיוך לתוך עיניי, עיניו שואלות.

איזה סיפור מתוק.

"גם אני נמוך קומה", דרור המשיך, "ומר' אריה למדתי שזה יתרון. בגלל זה אני לא רואה את הדרגות שעל הכתף. אני רואה רק עד הלב. מי שנותן את הלב – אני איתו".

 

ג'ון, 52. עיתונאי מוושינגטון

ואז הגענו לשיא של הצילומים.

המפקד לקח אותנו לסיור ביישוב היהודי שבגבעת תל רומידה הצמודה לחברון. הוא הראה לנו איך הם חיים בקרוונים על שתי קומות. אָנְבֶּלִיוָובֶּל. בחיים לא ראיתי דבר כזה. האישה שבביתה התארחנו הסבירה לנו שאין בינתיים אישורים מהממשלה לבנות במקום, למרות שאלה אדמות יהודיות עם אישור (ונדמה לי שהיא הסתכלה על המפקד בעיניים מאשימות כשאמרה את המילים האלה), וכיוון שיש דרישה גדולה של תושבים לגור במקום הזה הם הרחיבו כלפי מעלה במקום לצדדים. וָונְדֶרְפוּל אַיְיטֶם. ואז יצאנו לתצפית על האזור, וראינו קבוצת משפחות מטיילת במקום. "זה לא מסוכן לטייל כאן?", שאלתי והמפקד חייך. "ולחיות כאן? ולחיות בירושלים? ובכיכר דיזנגוף בתל אביב? ובמגדלי התאומים? זה טרור. הוא תופס אותך בכל מקום…". וכמו בתזמון לא אמיתי, נפתחה אש לעבר המטיילים. כולם על האדמה, תופסים מחסה מהאש מאחורי סלעים גדולים ומבנה עתיק שבמקום. "צַלֵּם, צַלֵּם!"' צעקתי לצלם שלי תוך כדי שאנחנו תופסים מחסה. פעם ראשונה שאני באירוע אש. זה מצטלם נהדר.

הצלם לקח שוֹט ארוך על כל האזור. לצערי אי-אפשר היה לראות את פני המטיילים, הם היו רחוקים מדי/ ואז אני רואה את המפקד שלי רץ פנימה לתוך שטח האש ואני צועק לו "מה אתה עושה?", ואני היסטרי כי אני יודע שהוא בלי קסדה שמגִנה על הראש ובלי אפוד כזה שאנחנו הולכים איתו כל היום. הוא רץ פנימה בלי להקשיב לי וחוזר אחרי כמה שניות עם ילדה קטנה שנשארה באמצע השטח לבדה, לא יודעת ללכת, הוריה משותקים מאימה. הנשימה נעתקה. אם פעם חיפשתי הסבר פילוסופי למילה גבורה, ראיתי אותה כאן בעיניים. ופתאום נזכרתי מה אני עושה כאן.

"לקחת את זה?", צרחתי לצלם שלי, היסטרי שלא נפספס, והחיוך שלו ענה במקום אלף מילים. הוא הוריד את המצלמה מהכתף וסימן לי בבוהן זקורה. יש!!!

אַיי דוֹנְט בֶּלִיב אִיט. ווֹט אֶ ווֹנְדֶרְפוּל אוֹקֵייזֶ'ן.

אנחנו את שלנו עשינו. אפשר לחזור הביתה.

סבתא סונינו, בת 75, ירושלים

אני לא אוהבת להיזכר שדרור מת. אני אוהבת אותו חי. אוהבת להיזכר איך היה בא לבקר, צופר מקצה הרחוב וצועק: "סבתא סונינו, שמת כבר מים?", והיה בא לשאול מה שלומי, להזמין אותי לבריתות של הבנים שלו. אפילו הזמין אותי לבית החדש שלהם. מסכון, לא הספיק לישון בו אפילו לילה אחד. ביום חמישי עברו, ובערב שבת כבר נהרג! כמה היה אוהב לבוא להתארח אצלי. הכי אהב לבוא לראות סרטים מצוירים. כולם צחקו עליו שהוא אוהב סרטים מצוירים. רק הוא ואני ידענו את האמת. מתי שאף אחד לא בבית, הוא לא ראה שום סרטים מצוירים. הוא ראה רק סרטים של עזה וחברון. אני שואלת מה זה והוא עונה לי: "סבתא סונינו, אל תספרי לאף אחד. זה בשביל העבודה שלי", והיה יושב שעות ומסתכל על כל מיני אנשים שאני חושבת שהיו מחבלים. רק אצלי היה יכול לראות אותם בשקט בלי שאף אחד יפריע.

היה רושם לו בפנקס כל מיני דברים ואני ידעתי שזה זמן שאסור להפריע לו. רק ככה לפעמים הייתי מביאה לו קפה שחור עם שש כפיות סוכר, וגרעינים. הוא מפצח ואני מחליפה לו בלי שישים לב את הצלחות. מרוקנת את זו עם הקליפות ומביאה לו חדשה. אחר כך, כשכולם נפגשים, הוא מספר להם איזה סרטים מצוירים הוא ראה אצלי ואז היה קורץ לי, ואני שמחה שרק אני יודעת את הסוד שלו. לאף אחד לא סיפרתי, אפילו שקצת נעלבתי בשבילו איך כולם חושבים שהוא חולה טלוויזיה ומבזבז את הזמן שלו על שטויות כשבאמת הוא עושה דברים מאוד סודיים. דרור לא הרשה לי לגלות כלום ואני שמרתי על הסוד הקטן הזה עד היום האחרון שלו. עכשיו זה כבר בסדר לגלות, לא?

 

 

אלעזר, הסדרניק בקורס קצינים

בסוכה שהקמנו במוצב, רוני אמר שהוא מקווה שזה שפתחנו את השנה ברגל שמאל לא יהיה סימן לכל השנה כולה.

דרור קפץ: "ברגל שמאל? למה ברגל שמאל?"

"יש לך שֵׁם אחר לתאר את התפילה החגיגית שקיימנו ברוב עם בבוץ הלבנוני?"

"כן," דרור ענה בלהט, "'תפילה זכה'".

הייתה שתיקה. דרור, עם העיניים הבורקות האלה שלו, מאתגר אותנו.

דני התעצבן: "נו, דרור, אל תיתמם. אי-אפשר להשוות את המארב הזה לרוממות הרוח שיש בישיבה! אתה יכול להשוות את דממת המבצע לקולם של מאות בחורים שצועקים 'שמע ישראל' בקול רם וממשיכים יחד ב'ה' אלוקינו ה' אחד'?"

"או לשיעור של ראש הישיבה לפני התפילה", המשיך אבריימי הרב.

"או לטבילה במקווה שבע פעמים לפני עבודת הכהן הגדול…"

"או לרב שלי, שעומד ושר 'אמת מה נהדר מראה כהן גדול' ואני כמעט בטוח שאני יודע איך בדיוק הוא היה נראה!"

דרור מתכעס. עיניו מצטמצמות ולחייו קצת מתעגלות והוא אדום:

"ואיך תקראו למה שעשינו? אם זה לא יום כיפור המכפר על בני ישראל, אז מה זה כן? זה לא עבודת ה'? מה נראה לכם, לא צמנו השנה כי לא רצינו? לבחורי ישיבה לאכול ביום כיפור זה יותר קשה מלצום…"

"וזה עדיין לא מעלת הקדושה של יום צום!"

"לי זה נראה עבודת ה' בקדושה יתרה!", דרור לא מוותר.

"דרור, בחייך, אל תעשה אידיאליזציה ממקרי דיעבד…"

"דיעבד? להגן על יישובי הצפון זה דיעבד? אני לא מאמין למה שאני שומע…"

"טוב, לא התכוונתי. ברור שזה חשוב, אבל מה אתה משווה. יום כיפור הזה עבר עליי כמו יום חול. אוכל, שותה, לא מתפלל, לוחץ על כפתורים ומתעלם מהלכות ביום הכי קדוש בשנה!"

"ובעיניי יום הכיפורים הזה היה אחד הקדושים והטהורים שהיו לי".

"למרות שאכלת ושתית?"

"ודאי".

"למרות שחיללת את החג אלף פעמים!"

"אני אומר לך, זה לא נקרא לחלל…"

"אם לא הייתי מכיר אותך הייתי חושב שאתה מחפש דרכים שלא לשמור שבת וחג…"

"תדע לך", התפרץ אבריימי הרב, "שמה שאתה אומר זה נותן לגיטימציה להיות דתי חפיפניק בצבא. כאילו לא מוכרחים לשמור על כל המצוות, כי ממילא אי-אפשר, והצבא כולו הוא מצווה אז לא צריך מצוות אחרות…".

"חפיפניק? ההפך! לדעתי אני ממש חרדי. אני חרד לדבר ה', שרוצה ממני כעת שאעשה מארב הכי טוב שאפשר, שאשמור על יישובי הצפון הכי טוב שאפשר, שאסכל פעילות חבלנית הכי טוב שאפשר. ואם בשביל זה אני צריך לאכול – אז זו מצווה גדולה!"

"מצווה… לאכול ביום כיפור… נסחפנו קצת, לא?"

 

 הרב חיים וידל הוא ראש בית המדרש 'גלי מסכתא'

מודעות פרסומת

פורסמה ב-4 בינואר 2011, ב-ביוגרפיה, גיליון וישלח תשע"א - 693 ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: