מאמין בעולם / אלחנן ניר

 

לא גיליתי את הרב קוק. הוא ליווה אותי בכל תחנות הילדות והבגרות, ולכן גם הוכרחתי להיפרד לתקופה ממושכת. לאחריה, שבתי אליו ואל מערכת יחסים חדשה שנבנתה בינינו. פתיחה לגליון 75 שנה לרב קוק

 

הראי"ה עם אורחים

היינו בני חמש-עשרה, צועדים צעדים ראשונים בעולם של דעת, של לב ושל מוּדעות. בסתר עבר בינינו הספר 'החיים כמשל' שכתב פנחס שדה; יומן חשוף של אדם שגילה לנו לראשונה את כנות החיפושים, את השוועה שלעולם חותרת ואינה מניחה, את הסוד הדק שנקרא 'אין סוף', ויתרה מכך: כי אפשר לבוא עמו במפגש.

במובנים רבים הוא זה שגילה לנו את העולם הדתי – במובן של רליגיוזיות עמוקה, כזו שאינה מניחה לעצמה אלא להפך: חותרת אל תהום הקיום וממנו מבקשת להצמיח חיים, והוא שעורר בנו את הבקשה להכרה פנימית המתבטאת גם ביצירה ובאמנות.

ביקשנו לגעת בזרמים הסמויים שהחלו מפכים וחותרים בנו, ואמרנו נתחיל להתנסות בסדנה לכתיבה יוצרת. זכינו להסכמה, מפתיעה יש להודות, של הישיבה, ופתחנו במבצע הדבקת מודעות הקוראות להירשם לסדנה, כשבראשן ציטטנו כהסכמה את הפסקה הידועה של הרב קוק בשבח הספרות ובזיקתה למעמקי הנפש:

הספרות, הציור והחיטוב עומדים להוציא אל הפועל את כל המושגים הרוחניים, המוטבעים בעומק הנפש האנושית, וכל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש שלא יצא אל הפועל, עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו (עולת ראי"ה, ב, עמ' ג)

חשבנו שהמונים ינהרו, יבקשו להיות 'משורר התשובה', יבינו את כוחה של יצירה שתבוא מבית המדרש. אף אחד לא נרשם. המודעה נותרה ריקה ונעלבת כחצי שנה. אף אחד לא העז לקחת סירה, לחצות את ים האש ולהטביע בה את שמו.

כמה שנים אחר כך, פנו מאותה ישיבה שבה למדתי וביקשו שאנחה שם סדנת כתיבה מעין זו שביקשנו אנחנו אך כמה שנים קודם לכן. וכבר עמדו אנשים רבים וצבאו על חלונות הנפש, ביקשו להיכנס. בסדנאות היה אוויר של גילוי, אנשים צעירים – שלשון הרב קוק החדשה על לשונם, זו המלאה בחיפוש אחר הנפש ותהפוכותיה – עמדו מול עצמם, מול חייהם הלא מפוענחים, מול ההתנתקות שהייתה אז, בשלהי אותן חמש שנים של סדנאות.

סבא קוק

הרבה אני חושב עלינו. על המעטים שכבר נולדו על ברכי הרב קוק, שגדלו ותמונתו על ראשם בשכבם ובקומם, בילדותם ובנערותם. סבא קוק קראנו לו. לא גילינו אותו מעולם, שהרי תמיד הביט בנו עם כובעו השחור והגבוה ופאותיו המתעגלות מעט מטה. משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, והוא לזקנים ובסמוך כבר הרב קוק, שמסרה לדור שקדם לנו – דור 'המרד הקדוש', שגילה אותו במסתרים ובהיחבא, עת אורו עיניו כשטעם את הדבש הזה – ומסר נפשו על זאת התורה, וגם מסר אותה לנו.

ומה עכשיו? ומה נעשה בתורה שהועברה לנו אך חשנו בבשרנו כי לא שלנו היא?

וזאת יודע אדם מנפשו: עד כמה גדול הקושי לאהוב דבר שעִמו גדל, לגלות את הסוד והפורץ בלכאורה מובן מאליו. עד כמה נדרש הוא לנדוד כדי לשוב אל ביתו ולמצוא בו בית.

במובנים רבים קינאתי באבי וברבותיי ובכל הדור הזה על הגילוי הנפלא הזה שלהם, על כך שלא גדלו עם המבט הזה שגדלנו איתו אנחנו. ונדרשנו לעזוב.

'אין אצל הרב יצר הרע', אני זוכר שאמר באותה תקופה אחד מחבריי בתסכול ובכאב, כשאנחנו מטיילים בנחל צאלים שבמדבר יהודה, באותם זמנים סוערים שבהם חיפשנו לנו מחדש רב. וגם תחושת המגויסות, העודפות האידיאולוגית הכולאת והחיסרון הכל-כך בולט בהומור – שכרוך, בעיניי, בחוסר הבנת עומק של מציאויות תוהיות – שזיהינו לא פעם אצל נושאי שמו ודברו, הביאו אותנו אל התחושה העמוקה כי כעת טוב כי נרחק.

והלכנו רחוק מן הבית, ועדיין ביקשנו להיוותר בו.

ולא פעם נדחקנו, כמעט בכוח, מפני יושבי הבית, שהלכו והצטופפו בחדריו ובפתחיו ואיימו להצמית כל יוצא מן הבית, ובפרט את אלו העומדים על הפתחים. איני יודע מדוע, אבל אפשר שאותה קרבת ילדות איתנה שהייתה בינינו לרב היא שעמדה לנו שלא אמרנו אז נואש לחלוטין. גילינו אז בתורה את עולם החסידות והקבלה, המחשבה והפילוסופיה, הפיוט והשיר, הפסיכולוגיה והדעת, הייסורים והכנות. ואת כל אלו לא יכולנו כנראה, באותם ימים, למצוא  ברב קוק.

שיבה אל המאמין

שנים הרבה עברו. שנים שביקשנו את התקשרות הנפש עם הגוף, את האמון בסובייקט, את היחס הבריא והמתוקן בין ישראל למכונים 'גויים', את היחס שבין האנושיות לתורה ולנִבדלות שהיא מבקשת לייצר, את היחס הבוגר לאמנות ולתהליכי היצירה, את בקשת האיזון שבין הרוח לחיים עצמם, אלו שכבר קיבלו אצלנו פני משפחה וילדים. והלכנו ובאנו וטרם הייתה בנו מנוחה.

ופעם אחת, כשלמדנו על השבת, עסקנו ביחסם של גדולי הדורות לשבת, ומתוך כך באנו לגעת בחיים. ולפתע קם אחד מהלומדים ואמר, כמעט בזעקה: 'בעצם כל גדולי הדורות מתייצבים להם נגד החיים. הם דורשים  או המתה באוהלה של תורה מהסוג הליטאי, או ביטול נפשי מהסוג החסידי. ומה עם הנפש והעצמיות והאמון בעולם, ביֵש, ומה עם אמון בחיים כפי שהם על כל סתמיותם? ומה עם העובדה שכבר תמנו לגווע בגלות וכעת שבנו לארץ חיינו, ואיך הגאולה הזאת מתגלית לנו בתורה?'

ופתע, כמעט באבחת גילוי, ידעתי כי בא מועד לשוב.

ושבתי אל סבא. כעת נכד בוגר יותר, נכד שלומד את השיעור הרביעי אחר התרחקות של עשור שגם הולידה, בסתר, צמא וגעגוע, ופתחתי איתו במערכת יחסים חדשה לחלוטין. ומצאתי כי יש אצלו גם כאב וקושי ודיסהרמוניה, שהסתירה פניה מאיתנו אז, בהיכרות הראשונה.

ויחד עם הכאב, ולא בעצימת עיניים למולו, סבא מאמין בעולם. הוא אינו רק מפתח מנגנוני חרדה בלתי פוסקים ומוצדקים מן ה'יצר הרע' ומ'המדרון החלקלק', ורואה להיות ברוחו 'חומת מגן בצורה' – אלא, יחד עם כל החשדנות, מאמין בנפש ובתהפוכותיה – כפי שעולה מחיבוריו המחיים 'אורות התשובה' ו'מוסר הקודש' –  בסובייקט, על אף כל המורכבות שביחס אליו. והוא מאמין בגוף – "גדולה היא תביעתנו הגופנית. גוף בריא אנחנו צריכים" (שמונה קבצים ג, רעג), לא כדי לבטל אותו אלא כי זיהה עד כמה חיים גלומים בו; שמאמין בגדול כמו בקטן, אומר ללא הרף "מה קטנו מעשיך ה'" (אורות התורה ג, ח).

כשאני מסתכל מי הביט נכוחה בעולם המודרני אני מוצא את הרב, שהוקיר את העולם ולא זלזל בו, שחילץ מתוך בית המדרש את ההרגשה עד כמה מכריעים הם כוחות האמנות והיצירה, הרגש והדמיון, באלו החיים, וידע מתוכו גם את סיבוכי היחסים שבין קודש לחול, בין פנים לחוץ, בין ניסיונות עלייה לכאב ירידה.

לגעת בסכנה

אבל יותר מכל שמניתי כעת: הרב קוק האמין בתורה העוברת בשרשרת הדורות הארוכה, ולכן גם ידע לתבוע ממנה. הוא זיהה כי אחרי שנות אלפיים בגלות הפכה התורה, כמו לומדיה, למלאה במורסה הגלותית. התורה הייתה לביטוח מפני הסכנה, אולם למעשה השביתה כל סכנה אפשרית, ועל כן הפכה עצמה לכמעט מיותרת ולחסרת שדרת חיים. וחלק מהשבת החיים אל התורה הייתה בהליכה על 'העבודה המסוכנת': לאומיות, לימודי חול והשכלה, מחקר ועיסוק בנסתרות, חופש וחירות, מגע עם מהויות רחוקות שאין עליהן חותמת בית המדרש. בכל אלו הוא מצא והמציא לנו את תחיית התורה.

האמון שלו כי על אף הקשיים שדבקו בתורה עוד ניתן לתקן, וזאת בכוח סם החיים של פנימיות התורה, מדביק אותי בזמנים שאני תם לגווע בסבך קוריה של דתיות חיצונית ותפֵלה. בעיסוקו בנסתרות בצורה בהירה ומלאת דעת, בשפה ברורה שאינה מבקשת לברוח מקרקע העולם אלא להעמיק בה ולרדת אל לִבתה, מושך אותי הרב אחריו ומבקש ממני לא פעם, בלחש, להמשיך ולרוץ ממנו והלאה ולא לעצור. 

*

במלאת שבעים וחמש שנה להסתלקותו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, זיע"א, ביקשנו – חבריי במערכת 'שבת' ואנוכי – מרבנים, אנשי רוח וחינוך, יוצרים, לומדים ומלמדים, לכתוב לנו על הרב קוק שלהם. רוחו של 'שבת' נגזרת לא מעט מתורתו של הרב קוק, במישרין ובעקיפין, ואיך יעבור יום שכזה ואנו לא ניגע בו.

חיפשנו אפוא בני דורות שונים וחובשי בתי מדרשות שונים שיכתבו לנו כתיבה אישית על הרב. מתי חשו שהם נשבים בקסמיו, מה הם רואים כעיקרי תורתו ומתי בחייהם שימש הרב כנקודת שינוי ופריצה.

עולמו של הרב גדול עד בלתי-נתפס; אנו מקווים שמשהו מהגודל הזה יילכד בשורות שהצלחנו לגייס לטובת פרויקט ההצדעה הקטן והמתבקש הזה.

מודעות פרסומת

פורסמה ב-4 בינואר 2011, ב-75 שנה לפטירת הרב קוק, גיליון שופטים תש"ע - 679 ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: