מאה שנה ל'מאורע ברנר':מסביב לנקודה היהודית / הלל וייס

 

חיבוריהם של הסופר 'היהודי' ביותר, אפלפלד, 'הקדוש החילוני' לכאורה, ברנר, והמבקר 'הדתי', קורצווייל – שונים ומנוגדים ככל שיהיו – נובעים כולם מחוויית הקיום היהודי

הקיום והזיכרון, שמואל שניידר; כרמל, 2010, 362 עמ' 

 בעולמם המקובע של רבים, נתפס הסופר יוסף חיים ברנר כ"קדוש החילוני" בלבד. כדי להתמודד עם ברנר מחדש יש להתרחק מהפטישיזם של ברנר, כמו מהערצה בלתי נסבלת של כל סופר. גם עגנון לא נולד מהול, כלשונו הוולגרית של גרשון שקד. שמו של שמואל שניידר אמור להיות ידוע לפחות לאלה מבין חוקרי ברנר המעוניינים להיפתח לזוויות ראייה שונות מהמקובלות והמקובעות. שניידר הוא חוקר חשוב ומקורי של הספרות העברית, שעקב נסיבות חייו יושב, משך שנות דור, בארצות הברית ומשמש שם כראש המחלקה ללשון וספרות עברית בישיבה קולג' של הישיבה יוניברסיטי. ספרו של שניידר "עולם המסורת בכתבי יוסף חיים ברנר" (1994), שהיה במקורו חיבור לתואר דוקטור, חשף את היסודות הדתיים ביצירתו של ברנר כיסודות פעילים ותובעניים העומדים ביסודה של יצירתו על טהרתם וראשוניותם הבראשיתית. זאת, בניגוד לניכוס של ברנר מראשיתו ובעיקר בדור האחרון על ידי פוסט-ציונים ואתיאיסטים, מבט שתורם מהותית לטשטוש המאבקים הרוחניים בהתהוות הספרות העברית. הגישה של הפרשנות המנכסת תורמת למעשה לאי הבנה של תופעת הספרות העברית בכלל ומסייעת לתרגומה לספרות ישראלית פוסט-מודרניסטית. שניידר, על אף הערצתו לקורצווייל, אינו מקבל את משנתו הטוטלית של קורצווייל על ברנר, שהצביעה על הדמוניות (שדיות) האינהרנטית של העולם היהודי. לעומת קורצווייל, הוא מציע להסתפק בשנאה המוצדקת של ברנר לגילויים בפועל של העולם היהודי המנוון לעומת המיית לִבו לאוטופיה יהודית סוציאלית. שניידר מקבל את הביקורת של ברנר על היהדות הקונקרטית, בגילומה ההיסטורי, אך אינו בורח מן המטא-אורתודוקסיה. הוא חושף את זיקתו העמוקה של ברנר לממד היהודי האוטופי שכרוך בממד הטולסטויאני של הבראת העם. בכך שונה שמואל שניידר מכל מבקרי ברנר הבולטים. אמנם ניצנים של עמדות כשל שניידר ניתן היה למצוא אצל דב סדן וקודמו בהרבה יעקב מלכוב, הפונדקאי החרדי, הנזכר בכתבי עגנון ואשר בספרה של נורית גוברין, 'דבש מסלע', מובאת עמדתו מ-1921,לאחר הירצחו של ברנר, שלפיה אילו היה ברנר ממשיך לחיות היה מתפייס וחוזר בתשובה. כיוונים של תיקון בחקר ברנר ניתן למצוא כעת גם אצל אורציון ברתנא ואצל אהובה פלדמן. שניידר מקדיש פרק מיוחד למפעלה ההירואי של נורית גוברין ולספרה המקיף על פרשת 'מאורע ברנר', שבו הביע ברנר את זיקתו הרוחנית לישו הנוצרי ונמנע מלבקר צעירים שהתנצרו, הביא עליו את זעם היישוב שנמשך שנתיים, ונפדה בזכות המאבק על "חופש הדיבור". עניין זה הוא נושא אקטואלי ככל שחושבים על הצביעות המהותית היום בענייני 'חופש הדיבור', ככסות עיניים לקידום אידיאולוגיה וסדר יום של אליטות המשתמשות בחופש הדיבור, כמו בזכויות האדם, לשם דיכוי. למשל, עמדת בית המשפט העליון בעניין הסרט "ג'נין ג'נין", והחסימה הנצחית של התקשורת בפני שלומי אמוני ישראל. חופש הדיבור הוא העמדת פנים נצחית שבקילופה מסייעים לא מעט ספרו ומפעל חייו של שניידר, וכפי שהוא מצטט, לפעמים פנס קטן מאיר באלומה גדולה. הספר שלפנינו הוא בעיקרו אסופה של מאמרים, ראיונות ותגובות שנתפרסמו בעיקר בכתבי העת "הדאר" ו"בצרון", שיצאו לאור בארצות הברית ושהלכו לעולמם כחלק ממעמד העברית בארצות הברית, נושא הנידון בהרחבה בשתי מסות בספר. היחס לעברית כביטוי לפיליסטריות היהודית המערבית הכללית, כמו לימוד גמרא באנגלית. מעמדה של יהדות ארצות הברית נדון בעיקר דרך עיניה ובעקבות הרצאותיה של סינתיה אוזיק. האחת, שכותרתה הייתה "הרהורים על השממה", והשנייה, "על פשיטת הרגל של היידישיזם החילוני", "שעם כל המיליטנטיות שלו ותורתו החברתית וההיסטוריוסופית מתגלה ככוח עקר בהיסטוריה היהודית. עקרותו של היידישיזם החילוני מתבטאת בעיקר העיקרים. אין לו המשכיות". לגבי אוזיק, גם ישראל היא בחינת גלות כיוון שהיא "רחוקה מהמקורות". מרתקת היא גם מסתו של שניידר על יצירתה של הסופרת היהודייה האמריקנית נסה רפפורט, 'להכין לשבת'. הפרק על יהדות ארצות הברית הוא בעיקר משנת 1981. נדמה שטווחי הזמן הארוכים שאליהם מתייחס הספר מצריכים עדכון של ההערכה על מצבה של יהדות ארצות הברית. ואמנם ייתכן, כפי שזיהה אפלפלד, בראיון המכונס בספר מראשית שנות האלפיים, שדברים משתנים: "הנס הגדול שקרה הוא המאבק באסלאם". מי יודע אם ההתפכחות שהחלה כעת אצל חלקים מתומכי הדמוקרטים היהודים אינה מצביעה על זרמי מעמקים רדומים כפי שבעבעו ביהדות ברית המועצות עוד לפני העלייה הגדולה. הפולמוס על ייחודו או העדר ייחודו של העם היהודי הפך לעיסוק ב'תרבות', או כפי שדורשים אחדים כי במקום 'ספרות עם ישראל', המוכחשת על ידי אינטלקטואלים שוחרי קִדמה, יש להסתפק בכינוי הצנוע 'ספרויות היהודים' – כנראה כל 'הגבבא' שכתבו יהודים בכל מקום שהוא. כי הרי לדעתם לא כתבו כעם ובוודאי לא כלאום, אלא לכל היותר זאת חוויה של ציבור ומיעוט נרדף ברחבי התפוצות; לכל היותר 'קולקטיב', בלשון ה'שיח'. כנראה כדעת הפוסק עזמי בשארה, שאין עם ישראל כלל אלא קהילות מהגרים עם זיכרון מדומיין. הדיון הזה מתחדד מתוך מפעלו הכולל, מפעל חייו המצטבר של שמואל שניידר, כפי שהוא בוקע מספרו, שממנו בוקעת סגולת עם ישראל הכללית, סגולת היהודים כלאום וכעם, גם אם היא כוללת קשת תכונות מנוגדות. הקיום קשור בזיכרון הכולל של העם, לרבות הזיכרון הטרום-היסטורי. שניידר הוא בין השאר תלמידו הנאמן של ברוך קורצווייל, אך אינו נמנע מלבקרו והדבר ניכר יותר מכול במסה האגרסיבית שבספר: "ברוך קורצוייל היה אדם דתי, כנראה…", שבה הוא מוקיע את תלמידו האחר של קורצווייל, צבי לוז, שניסה לפענח את חידת התאבדותו של קורצוויל כהתרסה כנגד הא-ל, כאילו יצא קורצווייל באחרית ימיו מהארון האורתודוקסי שכפה על עצמו ככתונת משוגעים והתריס בהתאבדותו נגד הקב"ה ועולמו הדמוני. "הפולמוסנות שכה אפיינה את כתיבתו נבעה מדבקותו בעניין האלוהי [… ] כאדם דתי הוא ידע שהאלוהי הוא 'המוחלט'" (עמ' 221). קורצווייל קינא למוחלט המתגלם בערכים היהודיים הקדושים ולא "המקודשים", העומדים במבחן הזמן. הוא חזר וביטא זאת באחרית ימיו בספרו "במאבק על ערכי היהדות", שבו הוא כינס את מאבקיו בחכמי ירושלים ותל אביב ובראשם גרשם שלום כדמון חילוני. שניידר מצביע על האדנים הדתיים האוטוביוגרפיים המהותיים בחיי קורצווייל, שהיוו בסיס מוצק לכל מפעלו הרוחני, כמו הערצתו ליהדות פרנקפורט האדוקה וחוויית יום הכיפורים שלה, כפי שהוא חוזר ומתארה, למרות הפרובינציאליות שאפפה אותה ואת חכמיה. גם אפלפלד, גיבור ספרו העיקרי של שניידר, הוא לכאורה מהגר בארץ ישראל, יהודי נודד שחי בארץ. כנגד התפיסה העקומה הזאת, פרי ההתנשאות הישראלית המקומית, יוצא שניידר. המבקר בוחן במחקרו המקיף על ספרו של אפלפלד "פתאום אהבה" תהליך של שינוי ערכין, התפכחות והבראה של יהודי קומוניסט מזדקן במדינת ישראל המתחדשת המשתחרר מצפידות חייו בזכות אהבתה של עוזרת הבית אירנה. בין אהרון אפלפלד לבין שמואל שניידר נוצרה ברית אחים, מתוך הבנה עמוקה הניכרת בשני הראיונות הארוכים והמרתקים שהעניק אפלפלד לשניידר, הראשון בתחילת שנות השמונים והשני בראשית שנות האלפיים, ומתוכם עולים היבטים מהותיים בהשקפת עולמו היציבה והעקבית של אפלפלד היהודי כמו בשאלותיו של המתשאל. שוב מוכח כי אפלפלד הוא הסופר היהודי ביותר שבדור לא רק מתוך מבט המתאר את כל גוני היהודים והיהדויות: מתבוללים, אורתודוקסים, מומרים, ליברלים, פליטי שואה עשירים ועניים ברחבי הגלובוס, אלא מתוך מבט שופט, חודר ומבקר בתוך האנציקלופדיה האפלפלדית המאירה את ההוויה היהודית במכלולה. יצירה אינסופית שבה טמונה אידיאולוגיה לאומית כלל יהודית, שיש בה אהבת ישראל לכל ברואיו הצדיקים והמפלצתיים. שכרו של הקורא שיקרא את כל ספרו של שניידר הוא נקודת המבט הסינכרונית של מבקר יהודי-עברי, הנושם את הארץ וחי כיהודי אורתודוקסי בגולה, שבה עפרות הזהב כביכול התגלגלו ברחובות, בארץ האפשרויות שהפכו מוגבלות. חוקר המבין את הוויית יהדות ארצות הברית לעומקה. ספרו של שניידר, כלשונו של אפלפלד, מסייע ליהודי "להבריא מקפקא".

'מאורע ברנר' (תרע"א-תרע"ג):

 ראשיתו של הפולמוס, שכונה 'מאורע ברנר' ושהסעיר את היישוב במשך כשנתיים, במאמר סקירה שכתב י"ח ברנר, שדן בכמה מאמרים שהתפרסמו אז בעיתונות. היה זה בימים שבהם מאמר ביקורת בעיתון יכול היה לחולל פולמוס שנעשה לאירוע היסטורי מכונן בהתפתחות התרבות של היישוב בארץ ושהשפעתו על ההיסטוריה של ראשית הציונות מבחינה פוליטית-חברתית ומבחינה תרבותית ורוחנית הייתה רבה. המאמר, "על חזיון ה'שמד'", התפרסם בעיתון הפועל הצעיר מיום כ"ב במרחשוון תרע"א (24.11.1910). ברנר ביקש להתייחס להתרחשות הפובליציסטית הערה סביב עניין המרת הדת של צעירים יהודים רבים לנצרות ולטעון שזו אינה הבעיה המרכזית של העם היהודי. אגב כך שיחרר לאוויר העולם שורה של אמירות פרובוקטיביות, כקביעתו שאין לדידו הבדל בין יהדות לנצרות, לעגו להערצת התנ"ך ועוד. במאמר זה פיתח ברנר את תפיסת קיומו של הלאום היהודי במנותק מדת ישראל. חלק מהמאמר היה פולמוס עם מאמרו, הפולמוסי בעצמו, של אחד העם, "על שתי הסעיפים". המאמר חולל שערורייה. עיתון החירות פרסם מאמר תגובה בכותרת "כפירה או הסתה", שגרר התקפה חוזרת בוטה מצד ברנר. אחד העם פעל בקרב ועד 'חובבי ציון' באודסה, שהחליט בשל לחציו להפסיק את תמיכתו בהפועל הצעיר. פעולה זו הפכה את הפולמוס לוויכוח נוקב בדבר 'חופש הדיבור'. באספה סוערת שנערכה בליל סערה ביפו, בשבט תרע"א, קמו סופרים ופובליציסטים להגן על ברנר, ביניהם אנשי תורה ותרבות, שומרי מצוות. גם מתנגדי ברנר הסכימו באותה אסיפה עם תומכיו, ויצאו בהודעה משותפת שעל אף שתוכן מאמרו של ברנר מכאיב לרבים, הפסקת התמיכה בעיתון היא מעשה צנזורה לא הוגן. הסערה סביב מאמרו של ברנר גררה עוד כמה סיבובי פולמוס וספיחים רבים והכניסה לתוך הקלחת אישים נוספים כיוסף קלוזנר, הלל צייטלין, ר' בנימין, א"ד גורדון, בן-גוריון ורבים אחרים. על אף שסוגיית 'חופש הביטוי' הפכה לנושא המרכזי בוויכוח, הרי מהות הפולמוס נעוצה בתרבות היהודית האלטרנטיבית שהוצעה לדיון. על המאורע הפולמוסי כתבה פרופ' נורית גוברין בספרה 'מאורע ברנר' – המאבק על חופש הביטוי (תרע"א-תרע"ג), [יד בן צבי, 1985]. שזכה לסקירה בספר הקיום והזיכרון של שמואל שניידר.

שמואל פאוסט

מודעות פרסומת

פורסמה ב-4 בינואר 2011, ב-גיליון וארא תשע"א - 699, עיון ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 6 תגובות.

  1. האם הרשימה נכתבה ע"י הלל ויס או ע"י שמואל פסט?

  2. תמיד טוב לקרוא את מוסף השבת. חג שמח

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: