ישנם רמזים לא מעטים לכך שחג המולד וה'סילבסטר' מבוססים על מיתוסים יהודיים שהועתקו וסולפו. ההתפעלות מהם היא ביטוי מצער להתבוללות תרבותית

חג מולד בירושלים?

עונה זו של השנה רוויה במועדים ייחודיים, הן בלוח העברי והן, להבדיל, בזה הנוצרי. מן הסתם, סמיכות הזמנים בין חנוכה וצומות טבת ובין ימי אידיהם של הנוצרים – חג המולד ב-25 בדצמבר וה'סילבסטר' (הנקרא גם "ראש השנה האזרחי") ב-1 בינואר – מרמזת גם על קשר ענייני.

הרמז הבולט  ביותר בא לידי ביטוי בט' בטבת, המוגדר (בשו"ע אורח חיים תק"פ) כ'תענית של צדיקים', ומקורו בפרק האחרון במגילת תענית (פרק זה הוא נספח מאוחר, כנראה מתקופת הגאונים, שיש בו רשימת ימי צער. מגילת תענית המקורית התחברה עוד בסוף בית שני ומכילה י"ב פרקים שבהם מפורטים ימי שמחה שבטלו עם החורבן):

"בשמונה בטבת נכתבה התורה יוונית בימי תלמי המלך, ובא חושך לעולם שלושה ימים. בתשעה בו לא כתבו רבותינו על מה הוא. בעשרה בו סמך מלך בבל על ירושלים להחריבה".

הדבר מפליא! בט' בטבת ראוי לצום אף שהמאורע לוט בערפל. הדבר היחיד המשתמע מהקשר בין שלושת התאריכים הוא שכולם מהווים חטיבה אחת של ימי חשֵׁכה (ואף על פי שהתרחשו בתקופות שונות, שהרי המאורע השלישי, של י' בטבת, מציין אסון שקרה בסוף בית ראשון, ואילו זה של ח' בו מתייחס לתרגום השבעים, שנעשה בימי בית שני). 

תענית לא ידועה

תעלומת ט' בטבת עוררה, כמובן, סקרנות בקרב סופרים וספרים. להלן הצעות אחדות לפענוח הסוד:  בסליחות לעשרה בטבת מובא שבו ביום נפטר עזרא הסופר (ב"הלכות גדולות" ובכלבו סי' סג ציינו שגם נחמיה מת באותו תאריך). לפי השערה זו עלינו לפרש ש"לא גילו רבותינו" עובדה זו כי שכחוה משום מה. ספר הקבלה לראב"ד ניסה לפענח את הסוד כך: ביום זה נהרג ר' יוסף הנגיד ורבים מקהל גראנדה שעמו. לטעם זה, לא יכלו לגלות את העניין כי כתיבת מגילת תענית (אפילו פרק י"ג המאוחר, כאמור) הייתה לפני התרחשות המאורע. ברור שהסברים אלו רחוקים לכאורה מהפשט.

ההצעה הנראית כהגיונית ביותר היא השערורייתית מכול: בט' בטבת  נולד משיחם של הנוצרים – אותו האיש. המקור הראשון שמזכיר זאת הוא "תוספות חדשים" (לר' יהודה הדיין מקראטשין משנת תק"ע, 1810) על "מגילת תענית". גם ב"אגרות שי"ר" (לר' שלמה יהודה רפפורט, רבה של פראג, חתן בעל "קצות החושן" ומאבות 'חכמת ישראל') מועלית השערה זו באגרת לשד"ל (משנת תרי"א, 1851), ולא עוד אלא שהיא מתבססת על קטע מ'ספר העיבור' (התחבר על ידי אברהם בן ר' חייא הנשיא), שם מפורש שכ"ה בדצמבר – יום לידת אותו האיש – היה אז בט' בטבת. ספר העיבור אינו מזכיר את הקשר לתענית הצדיקים האמורה ואינו עוסק בה.

מפליא, ואף מרגיז, ששי"ר לא טורח לצטט את דברי ספר העיבור במלואם. המחבר מדגיש שם שרק לפי דעות מאמיני אותו האיש הוא נולד ב-25 בדצמבר, אבל למעשה ההתייחסות שם ל"עובדה" זו היא כאל עורבא פרח. ספר העיבור נוקט שתלמידי ה"צלוב" (או ה"תלוי") חיפשו לפאר את לידתו, ולכן נתלו בתאריך שהיה כבר ידוע כחג קדום של עובדי האלילים. הם ציינו את כ"ה בדצמבר כ"מולד החמה", ובזה ביקשו לרמוז שלידת אותו האיש משולה ללידת האור עם כל הסמליות המתלווה לכך.

ואכן, תאריך זה מסמן את שינוי המגמה של קיצור היום על חשבון הלילה. עובדה אסטרונומית זו הייתה ידועה לפגאנים הקדמונים. נמצא שאם אנו צמים בט' בטבת, כהסבר שי"ר, אנו נותנים אישוש מסוים לאמונתם בקדושת תאריך זה אף שבפועל ר' אברהם בר חייא בז לקביעת "עובדה" זו. הוא גם מדגיש שאין לכך רמז ב"אוון גיליון" – כינוי סרקסטי לאוונגליון.

חג מולד החמה

ברבות הימים, אמונה זו, הרואה באותו איש ובלידתו בבית לחם פרדיגמה של הופעת "אורו של עולם", השתרשה אצל ההמון הנוצרי בכל אתר. כל המזדמן בתקופה זו לעריהם של הנוצרים – ובמיוחד לעיירותיהם וכפריהם שבהם האוכלוסייה דתית  יותר – במיוחד באירופה ובאמריקה, נתקל באין סוף מיצגים, ציורים ופסלים המראים את חזיון הלידה מלווה בבקיעת אור גדול ברקע. בערים הגדולות בארה"ב ה"סצנה" הזו מוצגת לרוב בחלונות הראווה יחד עם פיתויי ה"כריסמס סיילס", אירועי המכירות בהנחה לרגל ה"חג".

ראוי לציין שהמהר"ל מפראג, ללא התייחסות לנצרות, מזהה את "לידת האור" עם חנוכה, המועד הנופל על תקופת דצמבר (אגב, גם הרמב"ן על התורה ריש פרשת בהעלותך מביא מדרש המעגן את חנוכה כבר בתורה). המהר"ל מחלק את השנה לרבעונים המבטאים באופן משתנה את יחס אורך היום והלילה. העולם נברא בכ"ה באלול, בתקופה "שוויונית" ו"ממוצעת" שבה היום והלילה שווים. עם תחילת החורף היום מתחיל להתקצר והלילה להתארך. הלילה מגיע לשיא אורכו כעבור שלושה חודשים, בתום הרבעון הראשון, בכ"ה בכסלו. אז המגמה מתחילה להתהפך. נמצא שבכ"ה בכסלו מתחיל האור לכבוש את החושך. לכן בתאריך זה התרחש נס פך השמן במנורה המאירה בנר המערבי שבה את כל העולם.

לפי הנחות המהר"ל יוצא שיש כאן תופעה של 'גונב מגנב'; הנוצרים מעובדי האלילים, ואלו – מתורת ישראל. שכן אם "יום זכאי" זה, כ"ה בכסלו, היה מוכן כבר מששת ימי בראשית לנס חנוכה בגלל התופעה הקוסמית הטבעית המתרחשת בו, נמצאים אותם עובדי כוכבים קדומים שחגגו את "יום מולד החמה" משתמשים ברעיון האמור. הם "תרגמו" אפוא את 25 בכסלו ל-25 בדצמבר (למרות שהמהר"ל עוסק בתאריך היהודי הנקבע על פי הלבנה שני התאריכים סמוכים, וייתכן שעם חשבונות עיבור השנה יום "לידת החמה" אכן יצא מדי פעם ב-25, הן לכסלו והן לדצמבר).

גם יום ראשון של הנוצרים, כיום שבת וחג, בנוי לא רק על חיקוי מושג השבת והעתקתו ליום אחר, אלא כנראה על מסורת אלילית קודמת. המאירי, בתחילת פירושו למסכת עבודה זרה, מפרש שה"נוצרים" הם עובדי השמש בתקופת נבוכדנאצר בבבל. כך גם הוא מפרש את הפסוק המזכיר "נוצרים" בירמיה ד, טז. בהמשך מציין המאירי שיום ראשון בשבוע הוא יום אידם של כשדים אלו לכבוד השמש. ואכן, יום ראשון נקרא באנגלית ובשפות אירופיות נוספות "יום השמש".     

יש רגליים לדבר שגם ראש השנה האזרחי או הסילבסטר אינו אלא המשך ל"חג המולד". הוא יום חגא לבואו של אותו האיש בבריתו של אברהם אבינו כעבור שמונה ימים. בצרפת, למשל, נהגו לכנות אותו יום "סירקוסיון" – יום המילה. באמת נחלקו הפוסקים אם 1 בינואר הוא יום של פולחן דתי. הנפקא מינה היא אם ניתן להקל בציון תאריך זה תוך בילוי עם עמיתים נוצרים, ואכמ"ל.

אף מיתוס ה"אור" המלווה, כביכול, את לידת אותו האיש לפי הפולקלור הנוצרי אינו אלא חיקוי חיוור לאור שלפי המדרש מילא את הבית כשנולד משה רבנו (ראו רש"י שמות ב, ב).

אחד משני משיחים

ואם נרחיב את יריעת החיקויים; מן הסתם גם שם אותו האיש, שם אביו ומקום הולדתו אינם מקריים. מקורם  בניסיונות תלמידיו ומאמיניו ליצור גלוריפיקציה של הדמות בעיני המצפים לגאולה, במיוחד בקרב בני עמו היהודים. אותו האיש יכול היה לתת מענה לציפייה זו אם אך "יצויד" בסימנים משכנעים אחדים. מכאן אולי זיהוי מקום הולדתו בבית לחם. הרי שם בא לאוויר העולם גם דוד המלך שהמשיח המיוחל הוא מצאצאיו. באוונגליונים השונים אכן מיוחס אותו האיש לדוד המלך, אם כי למרבה הפלא דרך בנו נתן ולא דרך שלמה (והשווה לרמב"ם, ביסוד הי"ב של האמונה בהקדמתו לפרק "חלק", שהדגיש כי המשיח יבוא מדוד ומשלמה דווקא. אולי הדגשת הרמב"ם הזו נועדה להוציא מלבם של מינים…).

בית לחם, היא אפרת, היא גם מקום קבורת רחל אמנו, שמבנה יוסף יוצא לימים משיח בן יוסף. לא לחינם אביו של אותו האיש הוא יוסף וסבו נקרא יעקב. כמו דוד שקרא על עצמו "מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון", כרומז על מעמדו הנחות בבית אביו ועל מוצאו המואבי, גם אותו האיש "מתהדר" במוצא בעייתי, בן להורים עניים ובעל ייחוס מפוקפק מצד אמו. הוא עצמו נקרא ישו או ישוע, שם המזכיר את שמו של ישי אבי דוד וכמובן גם רומז לישועה ולגאולה. יש גם הרואים את שמו כנטייה של השם יהושע.

אם אכן הוא יכול להיחשב הן כמשיח בן דוד והן כמשיח בן יוסף, הרי שהצגת שתי האלטרנטיבות גם יחד צופנת אפשרות ל"תוכנית עבודה" מתוחכמת של חסידיו. הם חשבו שגם אם לא יתקבל אותו האיש כמשיח בן דוד, הגואל האולטימטיבי, לפחות יוכר כמשיח בן יוסף, משיח ביניים זמני. העובדה שהוא נצלב בירושלים תואמת במיוחד את התיאור החז"לי על אודות סופו של משיח בן יוסף, שייהרג ויוספד בירושלים, כפי שמתואר בבבלי סוכה דף נב ע"א (ייחוסו השבטי הפרטי של אותו האיש אינו רלוונטי; ניתן לזהותו כמשיח בן יוסף גם אם מוצאו משבט אחר. האריז"ל רואה בחזקיהו המלך, שחז"ל החשיבוהו בסנהדרין צ"ד ע"א כמועמד להיות משיח, פוטנציאל של משיח בן יוסף דווקא, אף שמוצאו מבית דוד).

הניסיונות לפאר את אותו האיש ולמצוא סימוכין ל"בחירתו" תוך שימוש במקורות יהודיים הם מרובים. לא ידובר כאן על שפע הרמזים שמאמיניו דימו למצוא בתנ"ך ובמיוחד בדמות "עבד ה'" בספר ישעיהו, וכבר עסקו בהפרכת רמזים אלו הרמב"ן (בוויכוח עם המומר פאבלו כריסיטיאני), הרשב"ץ, האברבנאל ועוד.

כן ראוי לציון הניסיון לייחס לאותו האיש תואר משיח גם בשימוש במקורות מאוחרים יותר, מתפילת שמונה עשרה שלשונה תוקנה על ידי אנשי כנסת הגדולה. בברכת "מצמיח קרן ישועה" המדפיסים הנוצרים (או מומרים, שהתמחו בהוצאה לאור של ספרי קודש יהודיים במקומות רבים, במיוחד באיטליה ובהולנד) השמיטו את הה"א, כך שיתקבל הנוסח "קרן ישוע". אולי כמשקל נגד לכך, באותה תפילה עצמה נתקנה ברכת המינים. "מינים" לפי כמה פירושים הוא כינוי לנוצרים הקדומים. הפירוש הפשוט הוא "מין" במובן של דבר נבדל, נפרד, העומד בפני עצמו. כדוגמת "דבר אחר" המתאר את החזיר המאוס באכילה. ויש פותרים את המילה כנוטריקון: ראשי התיבות "מתלמידי ישו הנוצרי".

ייחוס ליעקב

עצם התפיסה התיאולוגית של הכנסייה מקורה בחיקוי ובסילוף של השקפות חז"ל. עשו, המזוהה לפי המדרש עם אדום-רומי-הנצרות, ממשיך לטעון "אני ישראל". ה"ברית החדשה" נוספה על ה"ישנה" כהמשך, כביכול, מפני שהיהודים החדשים החליפו את הישנים שמיאנו להכיר במשיחם. לכן הם נידונו לעונש של גלות ורדיפות. אגב, אבות הכנסייה סירבו לזהות את עצמם כעשו. הם ראו את הנצרות כממשיכה של יעקב, ודווקא את היהודים כצאצאים רוחניים של עשו. מספר ה"שליחים" במיתולוגיה הנוצרית, שנים עשר, משתלב יפה בתפיסת עצמם כבניו הרוחניים של יעקב אבינו.

העתקת הזירה הדתית הנוצרית לרומי תואמת את המדרש המציין שהמשיח יושב בשערי רומי ומשם הוא עתיד לצאת לירושלים, להביא גאולה לעולם.

האמונה שאותו האיש הוא "בן אלהים" נובעת כנראה מהפסוקים ומהמדרשים בסוף פרשת בראשית, שבהם מובא תיאור של מלאכים "בני אלהים" החושקים בבנות האדם ומתחתנים איתן.  

כל האמור אינו אלא טיפה בים הסילופים והזיופים בסוגיה זו ובדומותיה, שהפכו לפולמוסים שהעסיקו דורות רבים. לא באנו להציג כאן מחקר אקדמי (הדברים אכן ראויים למחקר יסודי ומקיף; כנראה שאין הרבה "קופצים" על כך מפני חששות של איבה ודרכי שלום), אלא הרהורים ואסוציאציות שהזמן גרמם. עיקר מטרתנו להזהיר מפני היסחפות אחר אופנת ההתפעלות מימי אידיהם הנופלים בתקופה זו ומתוכניהם. למרבה הצער התקשורת הישראלית מעודדת אופנות אלו, עד כדי השתתפות פעילה בחגיגותיהם. אין זו בעיה דתית הלכתית בלבד (והנושא אכן חמור מאוד מבחינת הזווית ההלכתית, שכן הנצרות נחשבת לגבי יהודי לעבודה זרה. רק כלפי בן נוח אולי אינה אלא "שיתוף". בארץ ישראל הדבר חמור עוד יותר, ואכמ"ל). יש כאן ביטוי נוסף ומכאיב להתבוללות התרבותית ולאבדן גאוות היחידה הלאומית היהודית. 

 הרב ישעיה שטיינברגר הוא רב רמות שרת ודניה בירושלים ור"מ בישיבת הכותל