אלכימאי של מילים / ירון אביטוב

 

חתן פרס נובל לספרות ורגס יוסה לא זכה בשל עצמאותו לחגיגות ולפרגון בפרו ובעולם הלטיני שממנו בא. ההצלחה הספרותית הקדומה והחשובה שלו מדיפה לאחרונה ריח של מסחור יותר משל ספרות

איור: רעות זוארץ עמרני

שלושה עשורים לאחר הזכייה של הקולומביאני גבריאל גרסיה מארקס בפרס נובל בספרות, זכה סוף-סוף לאחרונה בפרס דרום אמריקני אחר, הפרואני מריו ורגס יוסה – מי שהיה חברו הקרוב של גרסיה מארקס ולאחר מכן יריבו המר.

בעוד קוראיו הרבים של ורגס יוסה בעולם המערבי חוגגים את הזכייה, דווקא בעולם הלטיני והדרום אמריקני התגובות למתן הפרס צוננות עד צוננות מאוד. "המועמד הנצחי בעיני עצמו עשה זאת", כתבו עליו בלעג בעיתון אחד. במקום אחר נכתב ש"ההודעה על זכייתו התקבלה כמו הודעת פטירה". אפילו בפרו, ארץ הולדתו, נתקל ורגס יוסה בתחילה בכתף די קרה ("סופר נשכח"). לא כולם סלחו לו על שהתבטא בחריפות נגד בני ארצו לאחר כישלונו במירוץ לנשיאות של 1990, ועל עקירתו לספרד, שבה הוא חי כבר שנים רבות.

"אף אחד כבר לא האמין שוורגס יוסה יזכה בפרס", אומר סופר ועיתונאי פרואני מוכר, החפץ בעילום שמו. "אבל הפרס הזה בהחלט מגיע לו. כסופר הוא עולה לאין שיעור על מי שזכתה בפרס אשתקד, הרטה מולר, שאף אחד לא שמע עליה אצלנו. אם לא נתנו לו את הפרס קודם לכן, הרי זה רק בגלל סיבות פוליטיות. ורגס יוסה מזוהה עם הימין, והאקדמיה השוודית העניקה תמיד פרסים לסופרים מהשמאל. זאת הסיבה, למשל, לכך שסופר דגול כמו חורחה לואיס בורחס לא קיבל אותו, כי הוא היה מזוהה עם הימין".

סותמים את הפה

לא רק בעיני האקדמיה השוודית, כפי שטוען העיתונאי הפרואני, אלא בעיקר בחוגי האקדמיה והתרבות בדרום אמריקה כל מי שמזוהה עם הימין הוא כמעט מוקצה. על השיח התרבותי-פוליטי בדרום אמריקה מנסים להשתלט אינטלקטואלים הסבורים שכל עמדה פוליטית-תרבותית או ספרותית החורגת מעמדתם המצדדת במהפכת הסוציאליזם של המאה ה-21 לא ראויה במיוחד להישמע, ובוודאי שאינה ראויה למתן פרס.

בשם הדמוקרטיה וחופש הביטוי כביכול יש גורמים פוליטיים ותרבותיים המנסים לסתום את הפה ליוסה ולדומיו, רק משום שהם לא משתייכים אל העדר. על דרום אמריקה עובר, כידוע, גל של סוציאליזם פופוליסטי אדמדם, הגורם לדרום אמריקנים רבים להסתייג מכל דבר שעלול להריח מקפיטליזם אמריקני וממערביות. ואין בעצם סופר דרום אמריקני עכשווי המזוהה יותר עם הפוליטיקה הקפיטליסטית-ליברלית מאשר יוסה. הוא למעשה אחד הדוברים המובהקים ביותר באמריקה הלטינית ובספרד של השוק החופשי, הניאו-ליברליזם והימין הכלכלי, אחד שלא מהסס להשמיע גם התבטאויות שנויות במחלוקת, ודווקא בעידן שבו אמריקה הלטינית מנסה להשתחרר מעול האימפריאליזם הכלכלי האמריקני, ומנסה לבנות מודל חדש, ניאו-סוציאליסטי, שהתגלה עד מהרה, ולמרבה הצער, כגרוע לא פחות מקודמו.

כישלונו של הוגו צ'אבס, הרואה עצמו כמנהיג הגל הזה, בניהול כלכלת ארצו, ונצואלה – כישלון שגרם לו להפוך לרודן בפועל – לא מפריע לאינטלקטואלים בדרום אמריקה להמשיך לתמוך בגל הסוציאליסטי, ואף לצפות שכל הסופרים הלטינים יצדדו בו. אבל יוסה חושב אחרת, וחושב בקול רם, וזו למעשה הסיבה המרכזית לתחושת האבל שפשתה בקרב השמאל הלטיני בשל זכייתו בפרס נובל. "עם הזכייה של ורגס יוסה, חוגי השמאל באמריקה הלטינית חשו כאילו ירקו להם בפרצוף", מסביר הסופר והעיתונאי הפרואני. "מערבבים כאן כל הזמן בין ספרות לפוליטיקה, ושוכחים שיוסה הוא למעשה הסופר הלטיני החי הבולט ביותר בימינו. התגובות של השמאל והאינטלקטואלים הן מאוד טעונות, ואף מלאות עוינות, כי יוסה הוא המבקר החריף ביותר באמריקה הלטינית של צ'אבס".

התגובות לזכייה הן צוננות, כמובן, לא רק מסיבות פוליטיות אלא גם מסיבות ספרותיות, והן מסבירות שוב את ההבדל הגדול בטעמים ובמנטליות בין העולם המערבי לזה הלטיני. מה שמצטייר לעתים למערביים כספרות משובחת, המייצגת חלק זה של העולם, עלול להצטייר בעיני הלטינים עצמם, שחונכו בידי מסורות של ספרות סוריאליסטית או סוציאליסטית, כמסחריות אקזוטית גרידא. הלטינים רואים כיום ביוסה הסופר מעין כפילו של יוסה הפוליטיקאי. דהיינו, יוצר מסחרי קפיטליסטי, שמה שעומד בראש מעייניו הוא להפוך לרב מכר עולמי. כבר לא סופר איכותי, כפי שהיה בעיניהם בעבר.

פרואני בפנימייה

הסופר, העיתונאי, המסאי והמחזאי חורחה מריו פדרו ורגס יוסה נולד ב-28 במארס 1936 בארקיפה בפרו, ועקר בהמשך ללימה, בירת ארצו. הוא פרסם עד כה תשעה-עשר ספרי פרוזה, ועוד מספר דומה של ספרי מסות וביקורת, בין השאר על יוצרים כמו גוסטב פלובר, ויקטור הוגו וגרסיה מארקס. כמו כן כתב תשעה מחזות, וכמה מספריו אף הוסרטו.

יוסה משתייך לדור ה"בום" הלטיני, שהעלה לבמה הספרותית העולמית יוצרים ידועים כמו בורחס, גרסיה מארקס, קורטאסר, אונטי, לסמה לימה ואחרים. בתחילה אימצו חוגי התרבות באמריקה הלטינית בחום רב את כתיבתו של ורגס יוסה, והוא נחשב לאחד משלהם. "העיר והכלבים", ספרו הראשון של יוסה שראה אור בעברית, נמנה ללא ספק עם ספריו הטובים ביותר. ספר ניסיוני זה, המתאר את חניכותו של צעיר פרואני בפנימייה צבאית, הותיר רושם עז על קוראים רבים,  גם בישראל, ואפילו מקטרגיו של ורגס מסכימים שהרומן – כמו יתר ספריו המוקדמים – היה מהטובים ביותר. הם מיצרים על כך שעבר לכתוב ספרות מסחרית יותר ולא בועטת כמו בספרו זה.

ורגס יוסה, המוגדר כיום על ידי מבקריו כ"אנכרוניסטי", כתב אז ספרות שעסקה מזווית חדשנית בנושאים כמו דיקטטורה, אלימות ומיניות. באותן שנים הוא פרסם יצירות חשובות אחרות כמו "שיחה בקתדרלה", המתרחש בימי הדיקטטורה בפרו בשנות ה-50, ו"הבית הירוק".

סופרי דור ה"בום" הדרום אמריקני הצטיינו בכתיבה אקספרימנטלית, וורגס יוסה לא היה שונה מהם בחיפוש התמידי שלו אחר דרכים צורניות שונות להבעה. כתיבתו הניסיונית הצטיינה בשעשועי טקסט מורכבים, ובמבנים ספרותיים של עלילה בתוך עלילה. יוסה היה אז מעין אלכימאי של ספרות, שהתייחס לכתיבתו כאל מעבדה. ספריו הראשונים תבעו מהקורא מאמץ, בעוד האחרונים מיועדים יותר לגובה הקורא הממוצע, ומוכיחים, לטענת מבקריו, שהוא כבר הפסיק לחדש מזמן. אבל גם ברומנים האלה מגלה יוסה בקיאות בז'אנרים ספרותיים שונים והשכלה תרבותית נרחבת, והוא מנסה להתל בדרך זו או אחרת בקוראיו, הגם שהוא ממחזר בהם במידה זו או אחרת מבנים ורעיונות ספרותיים קודמים שלו.

ובכל זאת, גם ספריו הבאים של ורגס יוסה, שהיו פחות אקספרימנטליים, זכו לתשומת לב ולהערכה. ביניהם "פנטליאון ושירות המבקרות" (1973), ובעיקר "דודה חוליה והכתבן" (1977), רומן אוטוביוגרפי מובהק, שבו עיבד ורגס יוסה את סיפור נישואיו בתור עלם לדודתו המבוגרת ממנו בתריסר שנים. יוסה היה נשוי במשך שמונה שנים לדודתו חוליה וחי עימה בפאריס, בעוד היא עובדת ומאפשרת לו להקדיש את זמנו לכתיבה. מדודתו-אשתו חוליה נולד ליוסה בן, ואילו מנישואיו השניים לפטריסיה ג'וזה שני ילדים. אחד מהם הפך בעצמו לעיתונאי וסופר. לאשתו השנייה הקדיש יוסה חלק מנאומו בעת קבלת פרס נובל, ושם סיפר כיצד היא רואה בו אדם חסר ישע בכל דבר שאינו קשור לכתיבה.

אהבת העיר והכלבים

בספריו הראשונים כתב יוסה בעיקר על פרו ועל דמויות של פרואנים. בספריו הבאים העלילות נדדו יחד איתו ברחבי העולם, וכך גם הפרסים שבהם זכה (בין השאר פרס נסיך אסטוריה ב-1986, פרס סרוונטס בשנת 1994 ופרס ירושלים ב-1995). בספרו "הדברן" הוא כותב על פירנצה, אם כי גם על האמזונס, ב"חגיגת התיש" הוא כותב על הרודן טרוחיליו מהרפובליקה הדומיניקנית, ובספרו "תעלוליה של ילדה רעה" הוא משוטט בארבע יבשות. אבל בין אם יוסה כותב על ארצו ובין אם הוא כותב על הרפובליקה הדומיניקנית, ניכר שהוא אדם משכיל מאוד השולט בחומרי הכתיבה ובמקומות שעליהם הוא כותב. לא מעט קוראים התרשמו מכך שכדי לכתוב את "הדברן" הוא חקר את השבטים האינדיאנים באמזונס וחדר למקומות שרק לבנים מעטים דרכו בהם לפניו.

אולם מתנגדיו של יוסה טוענים שכתיבתו התנוונה במרוצת השנים, איבדה ממקוריותה, וספריו כבר לא רלוונטיים בימינו – טיעון שאפשר להתווכח איתו. במקום לכתוב ספרים ניסיוניים כמו בעבר, הם אומרים, מונע ורגס יוסה רק על ידי התשוקה למכור. "מפלצות מסחריות", כינה את ספריו הסופר הארגנטינאי חואן חוסה סאר. החריפים שבמבקרים אף משווים אותו לפאולו קואלו, ובכך, כמדומה, הם חוטאים לאמת. קואלו הוא אכן סופר מסחרי, אך הוא רדוד פי כמה אף מוורגס יוסה במירעו. אי אפשר בכלל להשוותו ליוסה במיטבו.

"העיר והכלבים" הדביק אותי באהבה ליצירותיו של יוסה, הגם שחשתי כמו כמה ממבקריו שהן הולכות ומתדלדלות במרוצת השנים. כמדומה, תופעה זו היא גם נחלת סופרים ידועים אחרים המועמדים לפרס נובל, ואפשר אולי לכנותה כ"סינדרום עמוס עוז".

מכל מקום, כמה מספריו המאוחרים של יוסה כבר היו מתקתקים יותר בעיניי. במיוחד ספרו "תעלוליה של ילדה רעה", שבו יוסה התחרה, כמדומני, עם ספרו הגרוע במיוחד של גרסיה מארקס, "זיכרונות מהזונות העצובות שלי", שראה אור באותה השנה, 2007. רומן זה של יוסה נענה בעיקרו לחוקי הטלנובלה הלטינית. כיוון שיוסה ניחן, כמובן, בכישורים טובים פי כמה מאשר אלו של כותב סיטקומים ממוצע, התוצאה היא מתוחכמת יותר מאשר זו שתוכלו לראות בערוצי ה"ויוה" למיניהם. דהיינו, רומן נחמד שלא יעליב אף קורא, אבל מצד שני, מי שהתפעל בשעתו מ"העיר והכלבים" ומכמה מהרומנים האחרים של יוסה, לא ישמע כאן את הד נביחותיהם הרם, שנבלע קצת בערמה של מלל קשקשני על אהבה ומה שמסביב. גם הקשר בין סיפור האהבה לסיפור הפוליטי על פרו הוא קצת מאולץ, וההיבט הנפשי המניע את הדמויות לוקה מעט בחסר. הדמויות אמנם נעות ללא הרף בין מיטות, ערים ויבשות, אבל תנועתן היא אל החוץ יותר מאשר אל הפנים. גם הרומן "המחברות של דון ריגוברטו", שראה באחרונה אור מחדש בעברית, הוא מחד גיסא מהנה לקריאה, אך מאידך גיסא לוקה בכמה מהתחלואים של "תעלוליה של ילדה רעה". אבל גם כך יוסה הוא ללא ספק אחד הסופרים הלטינים האהובים ביותר על הקורא הישראלי.

אחרי הזבל: חליפה

בעוד שגרסיה מארקס היה יכול אולי להרשות לעצמו לפרסם ספר עלוב כמו "זיכרונות", כיוון שפרס הנובל היה מונח עמוק בכיסו, לוורגס יוסה מתקשים לסלוח, כיוון שהוא פרסם ספר שכזה לפני זכייתו בפרס, שאליו שיווע שנים רבות בעזרת מערכת משומנת של סוכנים שייחצנו אותו בהדרגה לקראת הזכייה הלכאורה בלתי נמנעת. מקטרגיו של יוסה טוענים שכבר שנים רבות הוא תופר לעצמו חליפות לקראת הזכייה, במקום לכתוב ספרות ראויה. לטענתם יוסה מסתובב בעולם כמו סלבריטאי ספרות, מעניק הרצאות הממלאות אולמות (גם בישראל), ומדיף ניחוחות של אפטר שייב יותר מניחוחות של ספרות.

אולי הדרום אמריקנים יסלחו יום אחד ליוסה על דעותיו הימניות-שמרניות ועל הספרים הפחות טובים שכתב, אבל כנראה שהם לעולם לא יסלחו לו על שהוא מצויד תמיד בחליפות שחורות, חולצות לבנות, עניבות משי ובנעליים מותגיות, בעוד שהמון העניים מסביב משתרכים בבלויי סחבות. אבל בעניין הלבוש לפחות מדובר בלא מעט צביעות של חלק מהמקטרגים. מי שחורש כמוני את דרום אמריקה נדהם בכל פעם מחדש לגלות את האובססיה התמוהה של דרום אמריקנים רבים, ומכל שכבות החברה, להסתובב כשהם לבושים בחליפות ועניבות, שהפכו עבורם לסמל המעמד. בעוד  שהישראלים מסוגלים להסתובב במכנסיים קצרים ובחולצה החושפת כרס שעירה, וגם נועדים לפגישות עבודה כשהם לבושים בג'ינס משופשפים ונעולים בסנדלים, הרי שבכמה מהארצות הדרומיות אי אפשר להתייצב לראיון עבודה בפחות מחליפה ועניבה. בדיחה נפוצה בדרום אמריקה מספרת שאפילו פועל הזבל המצוי, בתום יום העבודה, עוטה על עצמו חליפה ועניבה כדי שאיש לא ידע במה הוא עוסק. אלא שהריח חושף, כמובן, הכול. אז מדוע נטפלים כל העת דווקא לוורגס יוסה בעניין הלבוש שלו? כמובן בגלל שהוא יוסה.

התנגד לפידל קסטרו

אבל כדי להבין יותר את סיבת היחס המתואר ליוסה, יש לשוב עוד להיסטוריה הפוליטית שלו. האיבה כלפיו  בקרב חוגי השמאל הלטיניים, שהתפתחה למעין מסע צלב ספרותי ופוליטי, פרצה לפני שנים לא מעטות, כיוון שהוא הפר את הקוד הלטיני וחטא במה שאפשר לכנות "החטא הקדמון" – דהיינו הפך למתנגדו של הרודן הקובני פידל קסטרו דווקא בשעה שהעדר האינטלקטואלי הלטיני תמך בו כמעט בעיוורון. קסטרו הנחיל לשיח הלטיני את התפיסה הגורסת שסופר צריך להישמע לקול אדוניו השליט. "בעד המהפכה הכול מותר, נגד המהפכה הכול אסור", פקד קסטרו על הסופרים, ולאחר מכן רדף כל יוצר שלא הסכים להישמע לו. בזכות השפעתו הגדולה בדרום אמריקה ידע קסטרו ליצור אקלים לא נוח גם עבור סופרים לטיניים ממדינות אחרות שלא תמכו בו. והגם שהוא פרש כבר מהשלטון, הרי שתפיסותיו עדיין נוכחות בשיח הציבורי הלטיני, והן יצרו ערבוב מאוד לא בריא בין הספרות לפוליטיקה.

בשנות ה-60 תמך יוסה, כמו סופרים לטיניים רבים אחרים, ובעיקר ידידו גרסיה מארקס, במשטרו של קסטרו. ב-1967 הוא זכה בפרס הנחשב רומולו גאייגוס על ספרו "הבית הירוק", שהכניס לקופתו סכום נאה באותם הימים של כ-30 אלף דולר. יוסה קיבל אז הצעה מהסופר הקובני הנודע אלחו קרפנטייר לתרום את סכום הפרס למען המהפכן צ'ה גווארה, כמעין מחווה למאבקו נגד המשטר בבוליביה. קרפינטייר רצה הצגה פוליטית מתוקשרת, והבהיר ליוסה, שלא היה אז כמובן יוצר מבוסס כפי שמעיד ספרו "דודה חוליו והכתבן", שהתרומה תוחזר לו מיד לאחר מכן. יוסה סירב להיענות להצעה-תחבולה הזו, וטען שהיא כרוכה בהונאת דעת הקהל. הקובנים לא סלחו לו על סירובו, והוא מצדו החל לבקר את המשטר הקובני על כך שהוא רודף את היוצרים וכינה אותו "רודנות אוטוריטרית".

הקרע בין יוסה לקובנים גרר גם קרע עמוק בין יוסה לידידו הטוב גרסיה מארקס, שהמשיך לתמוך בפומבי בקסטרו. חוט בלתי נראה מקשר בין השניים האלה, הלטינים היחידים שזכו בפרס נובל בשלושים השנה האחרונות. בעוד שברוסיה של המאה ה-19 נחלקו הקוראים לשני מחנות יריבים, מעריצי דוסטויבסקי ואוהדי טולסטוי, הרי שבאמריקה הלטינית הם נחלקו  בעבר בין גרסיה מארקס ויוסה, שפעם היו חברים טובים ובהמשך הפכו לאויבים בנפש. על איבתם של השניים, שלדברי הרכילאים קשורה באישה, התפרסמו אגדות רבות. אפשר להסתפק ולומר שגם עליהם יכול היה חיים באר לכתוב את "גם אהבתם, גם שנאתם", שהקדיש למערכת היחסים בין ביאליק, ברנר ועגנון.

מבקר הרודנים?

מאז התרחקותו מקובה החל יוסה להסתמן כמבקר חריף בכתב ובעל-פה של משטרים דיקטטוריים, וכמגִנהּ של הדמוקרטיה בדרום אמריקה. מסיבה זו הוא החליט בהמשך להיכנס לפוליטיקה. בשנת 1987, כאשר נשיא פרו דאז אלן גרסיה, המכהן בתפקיד גם עתה, ניסה להלאים את הבנקים בארצו, הנהיג ורגס יוסה את המחאה הציבורית נגד הכוונה הזו. יוסה הקים תנועה פוליטית בשם "ליברטאד", והחלט להציג את עצמו כמועמד לנשיאות בבחירות של 1990. במערכת הבחירות נחשב ורגס יוסה כמועמד המוביל, והוא אף זכה בסיבוב הראשון, אבל בסיבוב השני הפתיע אותו אלברטו פוג'ימורי, פרואני ממוצא יפני שהסקרים לא ניבאו לו בתחילה טובות.

יוסה לקח ללב את הפסדו, ואף השמיע כמה התבטאויות בלתי ספורטיביות שגרמו לפרואנים לסלוד ממנו. הוא ביקר את הפרואנים על שהעדיפו את יריבו וכינה אותם "בורים, אינדיאנים ובני תערובת", ואף הצהיר שהוא "מתבייש להיות פרואני". בתגובה ניסה פוג'ימורי לשלול ממנו את אזרחותו, ויוסה בתגובה הצהיר שהוא לעולם לא ישוב לפרו, לבטח לא כל עוד פוג'ימורי מכהן כנשיא. ספרד נחלצה אז לעזרת יוסה, ובשנת 1993 הוצעה לו שם אזרחות והוא עזב את פרו.

אלה ששמחו לאידו של יוסה על הפסדו בבחירות לנשיאות אולי שוכחים שהמועמד שניצח אותו, פוג'ימורי, הפך בעצמו לרודן, והורשע בינתיים בשורה של עבירות חמורות שביצע בתקופת כהונתו ונידון ל-25 שנות מאסר. דהיינו, לפי כל קריטריון, המועמד הגרוע מבין השניים הוא זה שניצח באותן הבחירות. הזכייה בפרס נובל פיצתה במשהו (בוודאי כלכלית) את יוסה על הפסדו בקרב על נשיאות פרו, ואולי אפשר להמשיל את המקרה שלו למקרה של אל גור, סגן נשיא ארה"ב לשעבר, שהפסיד בבחירות מול ג'ורג' בוש רק על מנת לזכות בהמשך בפרס נובל על מפעלו החשוב בנושא איכות הסביבה.

גם לאחר שעזב את פרו המשיך יוסה לכתוב ולהשמיע את דעותיו בפומבי נגד רודנים, והסתבך בשל כך לא רק בארצו אלא גם מחוצה לה. יוסה הוא ללא ספק הסופר ואיש הציבור הבולט ביותר באמריקה הלטינית שמתעמת בכתיבתו ובהתבטאויותיו עם רודנים, מקסטרו ועד צ'אבס. בעת ביקור במקסיקו בשנת 1990 הוא הצהיר שהמשטר של הנשיא דאז, קרלוס סאלינס גורטרו, הוא "דיקטטורה מושלמת" וכמעט סולק מהמדינה. פרשה דומה אירעה אשתקד בוונצואלה. יוסה הוא הדמות הציבורית היחידה שהעזה לצאת נגד צ'אבס על אדמת ונצואלה – הכרזות שכמעט עלו לו בגירוש. יוסה הוזמן להרצות בקארקס, בירת ונצואלה, וניצל את הבמה לבקר בחריפות את צ'אבס ולהזמינו לעימות פומבי. צ'אבס סירב להצעה בטענה שיוסה לא זכה בשום מערכת בחירות, כך שהוא לא מספיק חשוב כדי שהוא יתעמת איתו.

למרות שיוסה ידוע בביקורתו החריפה על רודנים, הן מהימין והן מהשמאל, מקטרגיו טוענים שהוא תמך בשעתו ברודן הצ'ילאני אוגוסטו פינושה. הם התקשו להבין כיצד הסופר המסמן בכתיבתו הספרותית והפובלציסטית את המאבק בדיקטטורה בארצו וברודנות לשעבר ברפובליקה הדומיניקנית ("חגיגת התייש") הפך פתאום את עורו והתבטא בזכות רודן ידוע לשמצה כמו פינושה. המבקרים טענו גם שהוא מיודד עם אנשי ימין באמריקה הלטינית ובספרד, ביניהם ראש ממשלת ספרד לשעבר, חוסה מאריה אסנאר, נשיא סלוודור לשעבר פרנסיסקו פלורס, וסבסטיאן פיניירה, נשיא צ'ילה. יוסה הכחיש את הטענות שלפיהן תמך בשעתו בפינושה, וטען שמחליפים בינו לבין בורחס. יוסה אף הזכיר שהוזמן על ידי נשיאת צ'ילה לשעבר, מישל באצ'לט, אשת שמאל שריצתה תקופת מאסר בתקופת הרודנות, לטקס חנוכת מוזיאון זכויות האדם לזכר קורבנות הרודנות הצבאית של פינושה.

אולי עוד יתמודד כנשיא

יוסה הוא לא הסופר הלטיני המצליח היחיד שסובל מחוסר פרגון כלפיו דווקא בארצו וביבשת שבה נולד. כמדומה, בכל מדינה לטינית שבה אני מבקר בולט מאוד לעין חוסר הפרגון לסופרים מקומיים מצליחים, הנובע לא פעם מקנאת סופרים צרופה, הגם שהיא עטופה בסיבות אחרות כביכול.

בעת ביקור בברזיל שפכו באוזניי סופרים ברזילאים קיתונות של בוז ולעג על הצלחתו של פאולו קואלו, קיתונות שנבעו לא רק בשל חוסר ההערכה שלהם לכתיבתו המסחרית אלא גם מן העובדה שהוא היגר מארצו. בקולומביה נתקלתי בביקורת חריפה על היצירה המאוחרת של גבריאל גרסיה מארקס, שהיגר אף הוא מארצו. ברפובליקה הדומיניקנית שמעתי השמצות על ג'ונוט דיאז, הסופר המקומי המצליח שהיגר לארה"ב וזכה שם בפרס פוליצר. כזכור, גם ורגס יוסה הוא מהגר. כאשר בחודש ספטמבר האחרון, במהלך ביקור בפרו ומפגש עם סופרים מקומיים, העזתי להביע משאלה שהוא יזכה בפרס נובל, הביטו עליי כעל עב"ם גמור.

שבועיים לאחר מכן זכה ורגס יוסה במפתיע בפרס, אבל כמדומה שאני שמחתי על כך יותר מכמה מבני שיחי הפרואנים, ובוודאי יותר מלטינים רבים אחרים, שלא הצליחו לגלות הפעם לוקאל-פטריוטיות ליבשת שלהם והעדיפו על פניה את היריבויות הפוליטיות המסורתיות. בעיניהם אולי היה עדיף שעוד סופר או סופרת אירופים אלמונים למחצה יזכו בפרס נובל לספרות, ובלבד שלא יהיה זה "הדברן" שרצה להפוך לנשיא, זה שלבוש "מיליון דולר" כמו סילביו ברלוסקוני, ראש ממשלת איטליה, ושדעותיו השמרניות אולי לא ממש רחוקות מאלו שלו.

נראה כי בעוד שבאמריקה הלטינית ממשיכים לשגר חיצים רעילים לעברו של ורגס יוסה, בארצו לשעבר, פרו, הסקנדל שהוא חולל בעבר כמעט נשכח עם ההודעה על זכייתו בפרס. כמדומה, עכשיו ורגס יוסה כבר גאה להיות פרואני, ופרואנים רבים גם גאים בו. בינתיים הוא גם חזר חלקית לחיות בפרו, והוא מחלק את זמנו בינה לבין ספרד. הפרואנים ארגנו ליוסה כמה מחוות ספרותיות, כולל אחת של הנשיא אלן גרסיה עצמו, שבעבר יוסה נמנה עם מתנגדיו. בשבועיים האחרונים אף נמכרו בפרו שלושים אלף עותקים מספריו.

אחד מהפרשנים מעלה השערה פרועה, שלפיה אולי ינסה יוסה לנצל את המומנטום כדי לסגור חשבון ישן מן העבר, ולהציג את עצמו ממש ברגע האחרון כמועמד לנשיאות בבחירות הקרובות בפרו, שיתקיימו בעשרה באפריל 2011. "אם לבת של פוג'ימורי, שאביה יושב בכלא, מותר להציג את מועמדותה", אומר העיתונאי הפרואני, "אז בטח ובטח שוורגס יוסה יכול, והוא ישמח לסגור חשבון גם עם המשפחה של פוג'ימורי".

 

פורסמה ב-4 בינואר 2011, ב-גיליון וארא תשע"א - 699 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: