עדות אילמת / אריאלה הירש

מספר אנדרטאות לזיכרון השואה פזורות ברחבי הארץ, אך במקום שיוצבו במקומות מרכזיים הן מרוחקות ולא זוכות ליחס ראוי. בעניין הזה יש מה ללמוד מהגרמנים

מגילת האש, הפסל של רפפורט בהרי יהודה

יום עשרה בטבת נקבע כאחד מארבעת הצומות על חורבן ירושלים. מסורת זיכרון היום הזה מופיעה כבר בתנ"ך: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית-יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח יט). צום העשירי – על שם החודש העשירי הוא חודש טבת – הוא היום שבו החל המצור של נבוכדנצר השני מלך בבל על ירושלים: "וַיְהִי בַשָּׁנָה הַתְּשִׁעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָׁלִַם וַיַּחֲנוּ עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב" (ירמיהו נב ד). המצור הסתיים בחורבן ממלכת יהודה, ירושלים ובית המקדש הראשון בתשעה באב בשנת 586 לפנה"ס.

יום זה נקבע על ידי הרבנות הראשית לישראל כ"יום הקדיש הכללי" לזכר נפטרים שיום מותם לא נודע, בפרט קרבנות השואה. ביום זה נוהגים קרובי הנפטרים לנהוג במנהגי יום היארצייט – להדליק נרות נשמה, לומר "קדיש" ולומר תפילה לעילוי נשמות הנספים. הייתה זו קביעתם של  הרבנים הראשיים יצחק הלוי הרצוג ובן ציון מאיר חי עוזיאל, שלא רצו להוסיף יום אבל בלוח השנה ולכן "השתמשו" בעשרה בטבת כיום לזכר השואה באמצעות הכרזתו כ"יום הקדיש הכללי".

לעומתם, במקביל, ראשי מפלגות העבודה בארץ ישראל רצו לזכור את השואה על ידי הנצחת הגבורה, כראוי ל'יהודי החדש' הארץ ישראלי. לכן בחרו את יום 19 באפריל, יום פרוץ מרד גטו ורשה, כיום זיכרון לגבורה. לאחר הקמת מדינת ישראל הוקמה בכנסת בינואר 1951 ועדת משנה מיוחדת לקביעת יום הזיכרון לשואה. רוב סיעות הבית תמכו בהצעת מפ"ם, לקבוע את מועד יום הזיכרון לשואה בתאריך הקשור במרד גטו ורשה. מאחר שהמרד החל בערב פסח, ומתוך כוונה לקשור את זיכרון השואה לתקומת מדינת ישראל, נקבע כי יום הזיכרון יחול אחרי פסח ולפני יום העצמאות. כך נבחר כ"ז בניסן ליום הזיכרון, שבוע לפני יום הזיכרון לחללי צה"ל.

על הדרך המסורתית של קביעת יום זיכרון נוספה בחברה המודרנית דרך של הנצחה באמצעות אנדרטאות מרשימות, עדים אילמים התובעים התייחסות וזיכרון. היה ניתן אפוא להניח שאנדרטאות לשואה יופיעו בכל כיכר או עיר מרכזית בארצנו, כדי להנציח את זכר הנספים בשואה וכדי שאירוע כזה לא יישנה. אך דומה שדווקא ההיפך הוא שקורה בארצנו: כדי להיתקל באנדרטה לשואה לא בבית הקברות, עלינו להרחיק נדוד צפונה, עד למוזיאון בקיבוץ "לוחמי הגטאות", או לירושלים למוסד "יד ושם". להלן נבקש להציג כמה מן האנדרטאות הניצבות במקומות שונים בארץ, בלי ידיעתם של רבים.

מגילה של אש

בהרי יהודה, ליד כסלון, ניצב פסלו של נתן רפפורט, "מגילת האש", שהוצב ב-1968. נתן רפפורט (1911-1983), ניצול שואה בעצמו, הקדיש את חייו להנצחת השואה בפסליו. כאן הוא בוחר במוטיב של מגילה המסמלת את עם ישראל שהוא עם הספר. הוא קורא ליצירתו 'מגילת האש' על שם שירתו של ביאליק המתארת את החורבן.

רפפורט יוצר "מגילת אש" עצומה המתנשאת לגובה 8.5 מטרים, והשוקלת 12 טון, על גבי שני גלילים שעליהם מסופרים כל קורות עם ישראל. הוא מתחיל מתקופת התנ"ך, דרך תקופת החשמונאים: חנה ושבעת בניה, ועד סצנות ממחנות השואה, העלייה, ההעפלה, הקמת מדינת ישראל ומלחמת ששת הימים. במרווחים שנוצרו בין שני הגלילים ממוקמים שני חדרי זיכרון, שבתוך כל אחד מהם חרות פסוק מהתנ"ך. על עבודה זו הוא שקד, כדבריו, "שבע שנים תמימות: חול, חג ושבת. עבודת קודש". הדמויות עשויות כאן בצורה פיגורטיבית, כדרכו של רפפורט באנדרטה המרכזית של יד ושם, העשויה כמו זו הניצבת בוורשה ברח' מילה, שם עמד הבונקר של המורדים בגטו.

בגליל הימני, המציין את העבר, מצוינים אירועים מתולדות העם, החל בסיפורי התנ"ך בחלק העליון עד תיאורי השואה בחלק התחתון. כאן מתוארים בין השאר יאנוש קורצ'אק וילדיו, שורת קסדות המתארות את החיילים הנאצים ו"מוזלמנים" הניצבים מאחורי גדרות המחנות. מכאן הוא עובר לתיאור ניצולי שואה העולים לארץ במבצעי העפלה, כשחלקם מנשקים את אדמת ארץ ישראל.

בגליל השמאלי מתוארת "התקומה": אדם התוקע בשופר ליד אבני הכותל המערבי, מנורת בית המקדש המתוארת בשער טיטוס חוזרת חזרה הביתה ונישאת על כתפי שלושה חיילים: אחד בעל כובע גרב, האחר בעל כובע "טמבל" והשלישי בעל קסדה (במבט נוסף נראה שרטייה על עינו ופניו פני משה דיין), וכן אנשים רוקדים הורה ודגלים מתנופפים. מעניין לציין שבעת עבודתו של רפפורט על הפסל פרצה מלחמת ששת הימים, ובמהלכה נודע לו שהכותל בידינו. את שמחתו הוא ביטא באמצעות שיבת המנורה המתוארת בגליל.

האנדרטה מרשימה בעלילתיות שבה כמו גם ברמת הביצוע של העבודה.

זכר לנספים

אנדרטה נוספת לזכר קרבנות השואה מצויה בחצר בית הנשיא במכון ויצמן ברחובות. היא נוצרה בברונזה על ידי דני קרוון ב-1971, כשצורתה ספר תורה מבוקע לשניים ותלוי על בלימה, הניצב על גבי אבן החצויה אף היא לשניים כשמים זורמים מתוכה כמעיין דמעות. על האבן כתובת ביידיש, מדבריו של הנשיא הראשון חיים ויצמן בקונגרס הציוני בבאזל ב-1946: "עלינו הוטל הגורל לשוב ולהביא תיקון לנשמתנו אנו, בכל אשר אבדנו, בתורה, חכמה, מעשים טובים ובמידות טובות. לפיכך כל יהודי הלומד, כל חדר וכל בית ספר הם בשבילנו אוצר, אוצר לאומי. וכך יבוא גמול על האבדות הכבדות שהיו לנו בקהילות ורשה, ברדיצ'ב, אודסה, קישינייב ווילנה. זו עבורנו זכות וחובה בעת ובעונה אחת. ואף על פי שאנו יודעים את הקשיים רואים אנו נכונה את מטרתנו". מילותיו של ויצמן ערוכות סביב סביב על האבן, כשעלינו להקיפה שש פעמים כדי להשלים את קריאתן. 

בעבר, תעלה צרה של מים חיים הוליכה את המבקר אל האנדרטה, וזו הוחלפה על ידי קרוון ב-2001 במסילת ברזל. האמן הקדיש את הפסל לכל עם ישראל ולא רק לתורמים ולבני משפחותיהם ששמותיהם חקוקים בקיר. קרוון: "לצורך זה חרטתי וצרבתי על גוף ספר התורה שמות של יהודים מהנפוצים בקרב קרבנות השואה ומספרים שנחקקו על ידיהם. בכך הפך הפסל לשייך לשואה בכלל, ולא רק לקבוצה שעבור הנצחתה תרמו כסף. את ספר התורה העמדתי על אבן וכדי ליצור מצב של חוסר שיווי משקל, שייצור משהו שהוא בין "מעופף" ובין "נופל", חיפשתי את מקום הנקודה המתאים, ואת האבן החלטתי לשבור לשניים".

המים המטפטפים משמיעים קול ומבכים את הקרבנות. קו המים היווה את קו החיים; פסי הרכבת שהחליפו אותו מזכירים את קרונות המוות. גופי הבסיס המופרדים במרווח רומזים על ערכים מינימליסטיים בני התקופה בתולדות האמנות, וכמובן ל"שבר" בעם היהודי לאחר השואה.

כדי לראות אנדרטה זו עלינו להצפין ממרכז רחובות ולהיכנס לתוך מכון ויצמן, למעלה משני קילומטר, דרך שמרחיקה גם את בתי הספר מלהגיע למקום.

משולשי זיכרון

לעומת שתי האנדרטאות האחרונות המספרות את זיכרון העם או הנספים והרחוקות ממרכז העיר, בתל-אביב ניצבת אנדרטה ממש בלִבה של העיר, בכיכר רבין, מאז 1975. את האנדרטה יצר יגאל תומרקין, זוכה פרס ישראל לשנת 2004. צורתה הפירמידלית מאזכרת את קורות העם. היא רומזת על היותנו בעבר "עם עבדים", "בוני הפירמידות". אלא שצורות גיאומטריות אלו אינן מובנות מאליהן, והיעדר כל טקסיות סביב האנדרטה גופה גורם לכך שמעטים יודעים שמדובר באנדרטה לשואה ולתקומה.

האנדרטה עשויה שתי פירמידות המורכבות אחת על חברתה. בעוד שהאחת קטנה ופונה כלפי מעלה, האחרת גדולה ועצומה, קודקודה כלפי מטה והיא נראית כמשפך עצום גדול ונוראי הסוחף אל התופת. הראשונה מסמלת את תקומת עם ישראל בארצו, בעוד האחרת את השואה. במבט מהקומה השמינית של בית העירייה הסמוך, ניתן לראות שהאנדרטה העשויה בסגנון גיאומטרי, כרוח התקופה בשנות השבעים בארצנו ובעולם הגדול, מורכבת משני משולשים היוצרים יחדיו במבט ממעוף הציפור מגן דוד.

תומרקין הסביר את יצירתו: "רציתי לבטא מועקה פיזית עמוקה המשתחררת ופורצת לשמחה. חשבתי על כלוב כלא הנפתח ונפרץ, פירמידה הפוכה אשר הבא בתוכה כלוא בבסיסה הצר והמעיק, סורגי הכלא הולכים ונפתחים אל-על והכלוא מגלה מעליו את שמי התכלת, השמש והאור. בסיס האנדרטה הוא משולש צהוב, מעין "אות קלון" ענק ועליו, בהיסט של 60 מעלות, מוצבת הפירמידה ההפוכה (משולש על משולש יוצרים מגן דוד)… מבחינה חיצונית, השתלבות האנדרטה בסביבתה מוגברת על ידי ציפויה בדפנות זכוכית כהה, שבהן ישתקפו החיים סביב: ילדים, אנשים, בתים ומכוניות עוברות. בלילה תואר האנדרטה מבפנים". לפני הצבת האנדרטה במקום היה ויכוח ציבורי סוער אם יאה להציב אנדרטה לשואה ולתקומה בכיכר שבה נערכים גם כינוסי שמחה וריקודי עם, ובכל זאת היא הוצבה שם. בשנים הראשונות להצבתה נערכו במקום עצרות יום השואה. עצרות אלו פסקו לפני עשורים, והאנדרטה, חרף מיקומה בלב כיכר מרכזית כל כך, כמו מאבדת מחשיבותה ומשמעותה, שכן מעטים יודעים מה פִּשרה.

קורות העם

עצרות זיכרון של בתי ספר תיכוניים מתרחשות בראשון לציון בפארק שבו ניצבת אנדרטת השואה והגבורה של דוד כ"ץ, מאז 1998. בניית האנדרטה הסתיימה ב-2002. כאן הקצתה העירייה שטח בן מאה דונם במערב העיר, ברחוב התקומה פינת רחוב חסידי אומות עולם.

האנדרטה בנויה בסגנון מופשט מקורות ברזל צבועות בשחור, המונחות במאונך, במאוזן ובאלכסון. הקורות הקדמיות יוצרות/מזכירות צורה של שער, לאזכור שערי המחנות. קורות אחרות המונחות במאוזן, בחלק התחתון של האנדרטה, מתארות את אדני הרכבת, ושש הקורות האנכיות, בגבהים שונים, בחלק האחורי של האנדרטה, מתפקדות כנרות זיכרון. מתוך הקורה הגבוהה יוצאת להבת אש הדולקת באופן קבוע. ביום הזיכרון לשואה ולגבורה מפעילים גם את שאר הלהבות. במראן, הקורות מזכירות גם את ארובות המשרפות ובכך הן מסמלות את ששת המיליונים שנספו בשואה. האמן עצמו, ניצול שואה, זוכר כיצד בלילה שבו הגיע לאושוויץ כילד בן 12 אמרו לו ולמשפחתו: "אתם נכנסים מכאן דרך השער ויוצאים משם, מהארובה, דרך המשרפות". ואכן, זה היה גורל הוריו, אחיותיו ורבים אחרים. הוא הניצול היחיד למשפחתו. עבור כץ, האנדרטה, על חדר הגז המספק את אש התמיד באמצעות גז, היא גם "סגירת מעגל". האמן קרא לאנדרטה "אנדרטה לשואה ולגבורה", מתוך התייחסות למושג הגבורה באופן רחב מאוד, הכולל את ההישרדות מאימי השואה כגבורה.

בצדי בסיס האנדרטה ערוגות ובהן פרחים צהובים הפורחים במשך כל השנה, ומסמלים את הטלאי הצהוב. צבע הטלאי הצהוב ההופך לפרח מרמז על כך שהיהודים בשואה עברו ממצב של דיכוי ודה-הומניזציה למצב של חיים, של פריחה בארץ ישראל.

מן הפינה הצפון-מערבית של האנדרטה יוצאת אמת מים המזרימה את מימיה, מקור מים חיים, במורד אל תוך מבנה בצורת מגן דוד מדורג. אמת המים קושרת בין האנדרטה המסמלת את תקופת השואה לבין המגן-דוד המבטא את תקומת עם ישראל. בגב האנדרטה לכיוון צפון פרושים על מורד הגבעה ארבעה מרכיבים העוסקים בתקופת השואה: מפת אירופה, שלבי ההשמדה, נתונים מספריים על השמדת היהודים במדינות אירופה השונות וקטע מתוך השיר "נדר" מאת אברהם שלונסקי. האנדרטה הערוכה בצורה מופשטת, להוציא ציטוט משירו של אלתרמן ב-1942: "בבכות ילדינו בצל גרדומים את חמת העולם לא שמענו", מקבלת הסבר ותימוכין במפה ובמספרים הנקובים בה, ובכך ממקדת את הזיכרון בשואה בלבד.

הלוחם היהודי

אנדרטה אחרת, של גרשון קניספל מ-1991, מצויה בחיפה בשכונה קטנה, רמות רמז, בגן משחקים שהסב את תפקודו לגן זיכרון לשואה. אנדרטה זו, שבמרכזה מתנשא מגן דוד תלת מימדי שצידו הפנימי צבוע בצהוב עז, מעצבת את זיכרון השואה באמצעות סיפור מעשה. על אחת מדופנותיה דמות הפרטיזן, הלוחם הזועק הצמוד לרובה שבידו. מסביב פזורות עדויות למהלכים שהובילו לאותה שואה, מציון "ליל הספרים" ב-10.5.1933, דרך ערימות הנעליים והחפצים שמאפיינים את "הסדר" במחנות ההשמדה וציון שמות מחנות ההשמדה, ולבסוף תאריך סופו של היטלר ב-1945. קניספל, שהיה מלוחמי הפרטיזנים, מציין אף את שיר הפרטיזנים: "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה…".

אנדרטה זו מצויה כאמור בגן משחקים לשעבר, חבויה מאחורי גדרות של צמחי גינה. מבעדן לא נוכל להבחין שבתווך מצויה אנדרטה כלשהי, ודאי לא אנדרטה לזיכרון השואה.

אלה כמובן רק מקצת מהאנדרטאות הפזורות ברחבי הארץ בערים השונות, אלא שהעיסוק בזיכרון השואה, שלו אנו מצווים, אינו מצוי בכיכר העיר, בסמוך לקניון או לבית העירייה. בגרמניה, לעומת זאת, בכיכר בבל שבמרכז ברלין, שבה נשרפו הספרים על ידי הנאצים, מצויה "הספריה" – עבודתו של הפסל הישראלי מיכה אולמן; בנירנברג, שוב במרכז העיר, עבודתו של דני קרוון; ואם נחזור שוב לברלין, נמצא את האנדרטה לזכר היהודים, מעשה ידיו של פיטר איזנמן, ממש סמוך לשער ברנדנבורג: 2,711 מצבות שמשתרעות על שטח של 19,000 מ"ר, אנדרטה שנועדה ליצור בלבול ואי-נוחות לגרמנים עצמם. על מצבות אלה מנגנת הפילהרמונית של ברלין קונצרט מיוחד ביום השואה הבינלאומי.

השומעים בהמוניהם מגיעים פעמים רבות כדי לשמוע קונצרט ולאו דווקא לזכור את יום השואה, אך מתוך שלא לשמה בא לשמה, וכך יש לנהוג גם בארצנו הקטנה בכל אתרי הזיכרון. אחרת, יתרבו מכחישי השואה גם בינינו

מודעות פרסומת

פורסמה ב-3 בינואר 2011, ב-גיליון ויחי תשע"א - 697 ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: