איפה האני שלי? / אדמיאל קוסמן

גוף ונפש: הבעיה הפסיכו-פיסית,ישעיהו ליבוביץ;  משרד הביטחון, ספריית "אוניברסיטה משודרת", תל אביב תשמ"ג

אפתח בווידוי קטן: ההשקפות של ליבוביץ על היהדות מעולם לא דיברו אליי. הזיווג הזה בין איש המדע חמור-הסבר והשאלות התיאולוגיות נראה לי אישית תמיד בלתי-מוצלח, והזכיר לי מישהו שניסה ללמדני פעם מהי שירה באמצעים שראויים לניתוח-מערכות בטכניון. מעולם גם לא הבנתי מדוע כה רבים נהו אחרי השקפותיו התיאולוגיות – ולא, למשל, אחרי כמה מבני דורו שהיו בעלי רגישויות דתיות גבוהות כבובר, השל או שכטר. הזלזול המופגן שלו בקבלה ובחסידות – מקצועות רוחניים שהם מפסגות הרוחניות שאליה הגיעה דת כלשהי – היה בעיניי כחזרה לעמדות המשכיליות של דובנוב וחבריו; כמו גם אי-ההבנה המוחלטת שגילה בנוגע לפסיכואנליזה ולתגליות של פרויד וממשיכיו. גם יחסו אל המצוות הזכיר לי את הפלפול הקתולי שטוען כי האבסורדי שייך ממהותו לאלוהי – דווקא (כמובן) מכיוון שאיננו הגיוני.

והנה, בחוברת הצנומה הזאת, שמכילה סדרת הרצאות שלו, התגלה לי פתאום פן אחר של ליבוביץ. כאן מתגלה האיש בגדולתו הפנומנלית. עתה אפשר גם להבין מהו מקורה הנסתר של דתיותו. ליבוביץ מציג כאן בשיטתיות ובבהירות בלתי-רגילה את הקו המדויק שבו ניצב המדע מול סופיותו-שלו. קו-סופי זה מכונה ה"בעיה הפסיכופיסית".

אך מהי בעצם הבעיה? ליבוביץ מביא לכך דוגמה פשוטה: כשידו של פלוני מתרוממת לה אל-על, אנו נבטא זאת בשפת היומיום כך: פלוני הרים את ידו. אך נשאלת השאלה, האם באמת האני-הנפשי של אותו פלוני הוא זה שהרים את היד? מנקודת ראות מדעית ניתן רק לזהות בעולם החומר פעולות אלקטרו כימיות שאירעו בגופו של "פלוני" אשר גרמו להרמת היד ותו לא. שימו לב לדוגמה הבאה:

הרמת היד [שלי. א"ק] היא תהליך…[ש]ניתן לתצפית ולבדיקה על ידי כל אדם… ואף אני אינני מסוגל להכירו, להבינו ולהסבירו יותר מאשר כל אדם אחר הצופה בו. אם אדרש להסבירו אפתח בהרצאה אנטומית-פיסיולוגית ארוכה מאוד… [שבסופה יתברר לשומע כי] התיאור הזה אנאלוגי בדיוק לתיאור של הרמת המנוף בעגורן (עמ' 25).

המדען איננו יודע אם-כן מה לעשות עם אותו "אני" שאיננו נמצא בשום-מקום, שהרי לא ניתן לזהותו באיבר נחבא כלשהו (כפי שחשב דקארט, כשמיקמו בקצה הגולגולת!). המסקנה מכך מעוררת תדהמה, שכן מתברר שכל אותו עולם-נפשי שבתוכו מתנהלים חיינו הפנימיים – והוא למעשה הזירה שבה מתנהלת הדרמה של חיי כל אדם – מקום זה איננו קיים כלל!

ואכן, מלמדנו ליבוביץ, גדולי-המדע נחלקו בדעתם (לצורך הקיצור אני מפשט את הדברים). יש הסבורים  – השקפה שליבוביץ דוחה בטענה שאיננה מסתברת – כי עולם-פנימי זה איננו אלא אשליה, סוג של חלום, שאיננו קיים במציאות; ויש הטוענים – טענה התואמת לטענת הדתות – שהנפש אכן קיימת, אבל קיומה איננו בממד החומר. המדע איננו מסוגל לזהותה אם-כן משום שקיומה שונה, ולא ניתן לתופסו בכלי-החומר. לפי עמדה זאת, שבה תומך ליבוביץ, יהיה עלינו לומר שחיינו כאן הם מפגש בין שני עולמות: עולם החומר שבו הכול נתון תחת חוק הסיבה והמסובב, ועולם רוחני שמשקיף – ומושפע ומשפיע בו-בזמן – על אירועי החומר.

כבר הקדמונים, כאמור, ראו כך קשר מוזר זה בין הגוף לנפש. כך למשל מצטט ליבוביץ את הרמ"א, שביאר את לשון ברכת "אשר יצר" המסתיימת במילים "ומפליא לעשות" כך: "ומפליא לעשות – ששומר רוח האדם בקרבו וקושר דבר רוחני בדבר גשמי".

הציטוט הבא יסכם אפוא את המסר העולה מדברי ליבוביץ:

הדבר שהוא הוודאי לנו ביותר מבחינת הכרתו הבלתי-אמצעית… הוא צירוף הגוף והנפש ליחידה אחת, הוא בלתי-אפשרי מבחינה לוגית. כיצד משהו בלתי-אפשרי הוא מציאותי? זה מעורר את הבעיה הפילוסופית העצומה (עמ' 35).

 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-3 בינואר 2011, ב-גיליון שמות תשע"א - 698, ישן מפני חדש / אדמיאל קוסמן ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. האמת היא שהעמדה של לייבוביץ' בנושא של בעיית התודעה מיושנת ומאט מאוד פילוסופים מחזיקים בה בימינו.

    הרבה פעמים הבעיה מנוסחת כשאלה מדוע יש בכלל תודעה ולא עולם זומבי נטול תודעה, או נטול סובייקטיביות טהורה. "איך זה שיש דבר רוחני בתוך דבר גשמי".

    כיום, הגישה המקובלת לפתור את הבעיה היא הגישה הפרגמטית שרואה בבעיה תוצאה של בלבול וא יותר.

    לפי הגישה הזו, רכישת ידע וגיבוש סברות על מה ש'יש' ומה ש'אין' בתור פעילות טבעית שלא שונה מהותית מהפעילות שמקיימים הרבה בעלי חיים אחרים – למשל, גורים שצוברים ניסיון עם התבגרותם ומגדילים את המיומנות שלהם לפעול ולהתקיים בסביבה.

    הרבה בעלי חיים מפרשים צלילים של פרטים אחרים בלהקה כמסמנים סכנה מסוג מסוים או הימצאות מזון כזה או אחר. לנו כבני אדם יש יכולת עוד יותר מפותחת לקשר צלילים אנושיים מורכבים, לתרחישים מסוימים שעשויים להתממש בסביבה שלנו. כלומר הפעילות שלנו כאורגניזמים להגדיל את ההתאמה שלנו לסביבה, מלווה ביכולת לשונית.

    כשאנחנו רוכשים ידיעה על אובייקטים כמו 'תפוזים', 'עצים', 'נחשים', או 'דרקונים', על כך שהם 'ישנם' או 'אינם', או בעלי תכונה כזו או אחרת, אנחנו בעצם עוסקים בפעילות של הגדלת ההתאמה שלנו לסביבה. וכשאנחנו רוכשים ידע, אנחנו תמיד נהיה מסוגלים להורות פיזית על האובייקט שאנחנו מייחסים לו תכונות, או מה שקרוי בפילוסופיה, ה'רפרנס'.

    אקט לשוני של טעינת טענה שמופיעים בה נשוא או תכונה שבלתי אפשרי להורות על הרפרנס שלהם, לא מסוגל לתת לנו שום הגדלה של התאמה, כי הוא לא מתקשר לשום דבר שאנחנו מסוגלים להיות איתו באינטראקציה. אקט כזה לא ממלא את התפקוד בחיים שלנו שהוא מתיימר למלא.

    והאקט של לתהות "מה פתאום יש תודעה בכלל?", או לשאול "איך יש משהו רוחני שמקושר לדבר גשמי?" הוא בדיוק אקט מבולבל כזה. הוא מתעתע בנו כי הוא דומה לפעילות שמביאה לנו תועלת ואנחנו כל כך מורגלים בה, אלא הוא לא יותר מפעילות סרק.

    ואוצר המילים המנטלי: "רוח", "תודעה", "כאב", "אני", "רצון" וכדומה, נוצר על בני האדם באמצעות נקיבה של מילים חדשות בנוכחות של אובייקטים פומביים שכל דוברי השפה מקיימים איתם אינטראקציה פיזיקלית. מהסיבה הזו, המנהג שלנו לייחס מצבים מנטליים ליצורים אנושיים, לא מצביע על שום דבר מיסתורי שחורג במהותו מהעולם הפיזיקלי.

    גם אם אין לנו יכולת לבצע רדוקציה של מצבים מנטליים לשפת הפיזיקה, מצבים מנטליים לא חורגים במהותם מהעולם הפיזיקלי.

להגיב על יניב לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: