תיעוד קולנועי של טרגדיה מובנית / יעל רובינשטיין

 

המאה העשרים ואחת פתחה את העיסוק הקולנועי בחוויית ההגירה, עם שלל סרטים שעוסקים, ברובם, בהגירה המוסלמית לאירופה. הם סוגרים מעגל עם סרטי המאפיה האיטלקית של המאה הקודמת

מתוך 'איש דוחף עגלה'

 

עד לפני כעשור, הקולנוע  העלילתי האירופי כמעט לא עסק בהגירה ובמהגרים.

אמריקה, כארץ שבה ההגירה היא חלק מהאתוס המכונן, דווקא עסקה בכך בכמה וכמה סרטים, בעיקר כאלו המתרחשים בניו-יורק, שסימבולית ומעשית היא העיר בה"א הידיעה של המהגרים, עיר המגלמת את חלום ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. ועדיין, הסרטים האמריקניים המפורסמים שנגעו בנושא עשו זאת דווקא מהכיוון של סרטי פשע. סקורסזה, קופולה ודה-פאלמה, במאים איטלקים במוצאם, עשו בשנות ה-70 וה-80 סרטי מאפיה על מהגרים בארה"ב. 'הסנדק' והמשכיו של קופולה עוסקים במאפיה של משפחת קורליאונה לדורותיה. סקורסזה עשה את 'מי דופק על דלתי?', 'כנופיות ניו-יורק' ואת 'רחובות זועמים' על כנופיות ב'איטליה הקטנה' – הגטו האיטלקי בניו-יורק, ו'פני צלקת' של בריאן דה פאלמה עוסק במהגר קובני שהופך לגנגסטר. ויש גם גרסה יהודית, בדמותו של הסרט 'היו זמנים באמריקה' של סרג'יו ליאונה, המספר על מאפיית מהגרים יהודים בברוקלין.

אבל דווקא הסרטים הללו לא נגעו בחוויית ההגירה עצמה: המעבר לתרבות אחרת וההפיכה למיעוט, חוויה המלווה בהכרח בתחושת זרות, בכאב ובניסיונות הסתגלות והשתלבות במרחב החדש. הסרטים אמנם מספרים על מהגרים שהגיעו במטרה להגשים את החלום האמריקני, אך הבחירה בפשע מביאה איתה סיפור אחר לגמרי, כי התבססות בעולם הפשע היא ההיפך מהשתלבות והסתגלות. פשע בנוי על נאמנות שבטית בעלת קודים תרבותיים חזקים, ולכן באופן טבעי קשרי פשע מתפתחים עם אנשים מארץ המוצא, המכירים את הקודים וסביר גם שישמרו על נאמנות זה לזה מעצם היותם מיעוט בארץ זרה. 'מהגרי הפשע' כביכול לא נפרדו מארצם, אלא הביאו אותה עִמם והקימו מעין מדינה בתוך מדינה.

בקולנוע האירופי כאמור כמעט לא היה ביטוי לחוויית ההגירה. יוצא דופן הוא חניף קוריישי – סופר, מחזאי ותסריטאי בריטי ממוצא פקיסטני – שהקדים את זמנו וכתב תסריטים על מהגרים הרוצים להשתלב במרחב המערבי ומוצאים שהדבר לא פשוט. אבל גם 'מכבסה יפהפייה שלי' (1984) וגם 'בני הפנאטי' (1997) היו בתחילה מחזה וספר (בהתאמה) ורק מאוחר יותר עובדו על ידי קוריישי עצמו לתסריטים. הקולנוע 'הטהור' לא נגע בקשיי ההגירה עצמה עד לשנים האחרונות. 

 

המהגרים מביימים

גלי ההגירה המוסלמית למערב אירופה החלו לאחר מלחמת העולם השנייה. בהדרגתיות החלו קהילות מוסלמיות שלמות להגר, בעיקר ממדינות המזרח התיכון: תורכים היגרו לגרמניה; בני מדינות המגרב היגרו לצרפת ולשוויץ; מרוקנים – לאיטליה; ולבנונים – לסקנדינביה. העולם המערבי חשב שזה טוב לכלכלה שלו, ואולי למראית העין הליברלית שלו, עד שפתאום הבין שמדובר גם בחרב פיפיות. דבריה של קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל לפני כחודשיים, בדבר כישלון הרב-תרבותיות, עוררו סערה וביטאו תסיסה שהיא תולדה של חלחול איטי של שנים רבות.

גם הקולנוע הפסיק להתעלם מהנושא הנכבד הזה, ומתחילת שנות האלפיים אפשר לזהות טפטוף של סרטים על הגירה – בפרט על הגירת העבודה, הכלכלית. מ-2005 והלאה אפשר לראות זינוק חד בהתעסקות הקולנועית בהגירה, בעיקר בזו המוסלמית. הסרטים ברובם מגיעים מאירופה. רבים מהם נעשו בידי מהגרים או בני מהגרים בעולם החדש, המערבי, ומקצתם בידי בימאים מקומיים 'מקוריים'.

נעשו סרטים גם על הגירת עבודה לא מוסלמית. כך למשל 'ייבוא-ייצוא' (2007) של אולריך זיידל, סרט קשה לצפייה על אחות רחמנייה מאוקראינה המגיעה לווינה למען פרנסה טובה יותר ועל נער אוסטרי שעוזב את וינה ויוצא לאוקראינה מאותה סיבה ממש. כזה גם סרטו של קן לואץ' הבריטי, 'לחם ושושנים' (2000), על מהגרת מכסיקנית לא חוקית בארה"ב העובדת בניקיון ונאבקת למען זכויותיה. אבל סרטי ההגירה המוסלמיים הם השולטים במרחב הקולנועי – ובהם נעסוק כאן.

'איש דוחף עגלה' (2005) הוא סרט הביכורים של רמין בחראני, מהגר איראני שחי בארה"ב. הסרט מספר על פקיסטני בניו-יורק שמוכר בעגלת רחוב דונאטס וקפה ברשת ששמה good morning. יום יום לפנות בוקר, כשעוד חושך בחוץ, אחמד מגלגל במאמץ את העגלה הכבדה לפינה שלו. פקיסטני בן עירו שהפך לאיש עסקים מצליח קונה ממנו קפה ומזהה אותו. מסתבר שבפקיסטן אחמד היה זמר כוכב. איש העסקים מנסה לעזור, אבל הדבר לא ממש מצליח. 'איש דוחף עגלה' הוא סרט סיזיפי ומייאש על האדם ככלי עבודה, חפץ בעל תחליף.

בחראני הספיק בשנים 2007-2008 לעשות עוד שני סרטים שבמרכזם מהגרים ('צ'ופ שופ' ו'להתראות סולו'). גם 'הגרגר והדג' (2008), סרטו של עבדלטיף קשיש, במאי טוניסאי שהיגר לצרפת, מדבר על קשיי הפרנסה מחד ועל הרצון לממש כישרון עדין יותר. במרכז סרטו משפחת מהגרים שראשה, אדם בן 61, מפוטר מעבודתו הקשה בנמל ומנסה להגשים את חלומו ולפתוח מסעדה מסורתית שמגישים בה קוסקוס. הסרט מדבר על החלומות הממאנים להתגשם, על החיים בדוחק בשכונות עוני, ועל הקושי מול פקידי ההגירה והבירוקרטיה. סופו של הסרט טרגי והמציאות מנצחת את החלום.

קופנהגן הנעלמת

פאטי אקין, אולי בכיר במאי גרמניה כיום, הוא בן למהגרים תורכים שנולד בגרמניה. סרטיו נעים סביב סוגיות של תרבות וגלות וכל גיבוריהם מהגרים, לרוב תורכים. אקין עושה סרטים קלילים והומוריסטיים ('סולינו', 2002, ו'סול קיטצ'ן', 2010) וגם סרטים העשויים מחומרים דרמטיים הנוגעים בחלקים הקודרים יותר של הנפש, ודמויותיהם מחפשות גאולה – 'עם הראש בקיר' המופלא (2003) ו'בקצה גן העדן' (2008) – אבל כולם משקפים מצב שבו המהגרים נותרים חברת שוליים לא מאוקלמת, העוברת ליד גרמניה השבעה. החיבור עם גרמנים מקוריים מתאפשר רק כשמדובר באנשי שוליים הזויים ('סול קיטצ'ן') או באדם שעבר מהפך ('בקצה גן העדן'), הפנה עורף למשפחתו הבורגנית וחצה את הקווים.

סרט נוסף מגיע מדנמרק: 'לך לשלום ג'מיל' (2008) של עומאר שרגאווי, שאביו ערבי חיפאי שברח ב-48, המביא את סיפור חוסר ההתאקלמות בצורה אחרת. הסרט מתרחש בקופנהגן ומספר על נקמת דם בין מהגרים שיעים לסונים. בסרט אין אף דמות שאינה מוסלמית. לכאורה אין נגיעה בסוגיית האינטראקציה עם החברה האירופית, אך בשפתו הקולנועית יצר הבמאי סיפור סמוי שדן בחיבור הזה: לאורך הסרט יש מעט מאוד 'לונג שוטים' של הרקע והמרחב. קופנהגן כמעט נעלמת בדחיסות הבוטה של הצילום, האומרת שחברת ההגירה היא אוטונומיה לעצמה והמפגש הבין תרבותי לא מתקיים כלל.

הבמאי ג'וזף פארס, מהגר לבנוני החי בשוודיה, יצר שני סרטים – 'יאללה, יאללה' (2000) ו'סבא שלי' (2010) – השונים מהמגמה השלטת. הנחת העבודה המובנת מאליה אצל פארס היא הנחת הצלחת האינטגרציה: מהגרים לבנונים שווי זכויות חיים בנעימים לצד שוודים בלונדינים. הסרטים מזכירים בסגנונם ובעלילתם את ז'אנר 'סרטי הבורקס' שפרח בארץ בשנות השישים והשבעים, הכולל מוטיבים של קומדיית טעויות וחילופי זהויות, בדיחות סלפסטיק, חתונות וטיפוסי מזרח-מערב סטריאוטיפיים. הסרטים לא מצליחים להתרומם מעבר לקומדיות חביבות או טיפשיות (תלוי את מי שואלים), מה ששוב מוכיח שדרמות טובות עשויות כנראה מחומרי הסבל.

 

נביא זעם

עד עתה סקרנו את סרטיהם של מהגרים ובני מהגרים. ומה קורה כאשר במאים אירופים 'מקוריים' עושים סרטים על מהגרים? ובכן, יש הבדל. כך למשל בסרטיהם של האחים הבלגים ז'אן-פייר ולוק דארדן, בעלי הסגנון המובהק, האיטי, החודר פנימה אל נבכי נפשו המורכבת של האדם. האחים עוסקים בשוליים ובמצוקה בכל סרטיהם, ובשניים מהם נגעו בהגירה. ב'השבועה' (1996) הגיבור הוא איגור, אירופי, בנו של קבלן המעסיק עובדים זרים לא חוקיים. חמיד, עובד אפריקני, נופל מפיגומים ומת מפציעתו לאחר שנמנעים מלאשפזו בבית חולים על מנת שלא לחשוף את העסק הבלתי חוקי. לפני מותו הוא מבקש מאיגור לדאוג לאשתו ולבנו התינוק. סרט נוסף של האחים הוא 'השתיקה של לורנה' (2009), שבו הגיבורה היא מהגרת מוסלמית צעירה ושאפתנית מאלבניה המקבלת אזרחות בלגית בזכות נישואיה למראית עין לנרקומן בלגי. לאחר זמן מה היא צריכה להיפטר מאותו 'בעל' בהוראת מאפיונר רוסי, כדי להינשא למהגר רוסי שמשלם כדי ש'תדביק' אותו באזרחות הבלגית יקרת הערך שיש לה.

המיקוד של האחים דארדן בשני הסרטים שונה מאלו של המהגרים. מה שמעניין אותם הוא רגע ההכרעה שבו האדם בוחר בחירה מוסרית שהוא עלול לשלם עליה מחיר כבד, בחירה ההופכת אותו  ל'אדם'. ההגירה היא רק רקע סיפורי אקטואלי, בסיס מצוין לסיטואציות קצה. בכל מקרה, גם כאן מצטיירת תמונה של הגירת עבודה במציאות קשה של עבודות דחק ומצוקה המאלצת בחירה בגרוע או בגרוע יותר.

סרט הגירה נוסף שנעשה בידי אירופי הוא 'מכתבים מהסהרה' (2007) של ויטוריו דה סטה האיטלקי, על מהגר סנגלי שמחפש את מזלו באיטליה אך נכשל וחוזר לארצו. יש משהו רומנטי מדי באופן שבו הוא מעצב את דמות הגיבור, שאמור לייצג את המהגרים באשר הם, סימפטום ידוע של מי שעושה סרט 'מבחוץ'. 'נביא' (2009) של ז'אק אודיאר הצרפתי בוחן את משמעות ההגירה ומאבקי הטריטוריות דרך סרט בית כלא. בית הכלא הוא גם חלל סימבולי, כי הוא מורכב מעבריינים בני מהגרים בלבד ומבטא את הפחד מפני ההגירה הצפון אפריקנית שתשתלט על צרפת ותעצב את פניה בדמותה האלימה.

* * *

'נביא' מתחבר בקשת לסרטי המאפיות של שנות ה-70 שנסקרו בתחילת המאמר. סרטי המאפיות זיהו אולי כבר אז באופן אינטיאוטיבי את החוויה העיקרית העומדת בבסיס ההגירה, חוויה שתתבטא באופן מפורש יותר בסרטים שייעשו שלושים שנה מאוחר יותר. אין סיכוי להשתלבות אמיתית במערך התרבותי והכלכלי המשמעותי במדינה החדשה. הדרך היחידה לשרוד היטב היא להישאר יחד בשבטיות בדלנית ותומכת, ולהתפרנס מעבודה משתלמת יותר מפועלת מכבסה או מוכר בדוכן קפה, הברירות היחידות לגבי מהגרים. חברי המאפיה הם בעצם, כך מתברר, סוג של 'מהגרי עבודה'.

כמעט כל הסרטים מעידים על חווית אי היטמעות, ייאוש ופחד, ומבטאים עמדה דומה לזו של אנגלה מרקל: הרב תרבותיות נכשלה.

 חלק ב' של המאמר – על עלייה והגירה בקולנוע הישראלי – יתפרסם בגיליון פרשת בא-700

מודעות פרסומת

פורסמה ב-2 בינואר 2011, ב-גיליון ויחי תשע"א - 697 ותויגה ב-, , , , , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: