תחושת הקיום המתפוגגת / יעל רובינשטיין

 

שתי יצירות דרמטיות חדשות מציגות את מעמדה הרעוע של הזקנה בעולם המודרני, ומציעות פתרונות שונים בתכלית. בין 'נבלות' ל'פריחת הדובדבן'

מתוך 'פריחת הדובדבן'

שתי יצירות דרמטיות מדוברות יצאו לאחרונה לאקרנים, ושתיהן דנות בהזדקנות ובזקנה. 'פריחת הדובדבן', סרט קולנוע גרמני המתרחש במחצית השנייה שלו גם ביפן, והמיני-סדרה הישראלית ששודרה בכבלים, 'נבלות', על פי ספרו של יורם קניוק 'עיטים ונבלות'. הסרטים מעלים את נושא ההתמודדות עם הזקנה בעולם המודרני ובוחנים אותו מזוויות שונות. בזאת הם מצטרפים לסרטים אחרים שעסקו בנושא מכיוונים שונים.

 חסד לא מספיק

'סיפור טוקיו' (1953) של יסוג'ירו אוזו, שנחשב במאי יפני-מסורתי מאוד (לעומת אקירה קוראסווה למשל שנחשב 'מערבי'), מספר על זוג הורים – טומי ושוקיצ'י- הנוסעים לכרך הגדול לבקר את ילדיהם, ואלו מתייחסים אליהם כאל מטרד מיותר. זהו סרט שאין בו שיאים או התרות נראות לעין. הוא מספר את הסיפור במצלמה סטאטית, בשקט, בעדינות ובאיטיות; סיפור פשוט על טבעיות החיים. הזקנה ופער הדורות מתוארים בו כמצב עובדתי ולא דרמטי. זו דרכו של עולם ואין להלין על כך. אך טומי ושוקיצ'י כן זוכים בסוף לחסד. כלתם, אלמנת בנם, היחידה שמתייחסת אליהם בגובה העיניים, לוקחת אותם לטיול נפלא ברחובות טוקיו. האפשרות לנחמה מתגלה כחסד פשוט ואנושי ללא קבלת תמורה. הוא עשוי לבוא מצד כל אדם ולאו דווקא ממישהו בעל קרבת דם.

ל'סיפור טוקיו' השפעות ניכרות על חציו הראשון של הסרט 'פריחת הדובדבן' של דוריס דוריי. הסרט מספר על זוג גרמני בגיל העמידה. לאישה (טרודי) נודע שבעלה (רודי) חולה בסרטן סופני, אך היא בוחרת שלא לספר לו ומוציאה אותו מבלי שידע ל'טיול פרידה' מילדיהם החיים בברלין בפרט ומהעולם בכלל. הילדים לא מתלהבים בלשון המעטה מבואם המפתיע של הוריהם, והניכור והניתוק צפים מיד. בדומה ל'סיפור טוקיו', גם ב'פריחת הדובדבן' היחידה שמתייחסת אל טרודי ורודי בחיבה אמיתית היא בת-זוגה של בתם הלסבית. גם היא עורכת להם טיול  בברלין. אבל כאמור, במקום שסיפור טוקיו נגמר פחות או יותר, מסתיימת רק מחציתו של 'פריחת הדובדבן'. כי חסד אנושי לבדו כנראה לא מספיק. הוא נעים רק לרגע, מהווה גאולה זמנית בלבד, תלוי-מחווה של בן אנוש.

   סוד הריקוד

דווקא טרודי, בניגוד למצופה, מתה במוטל על גדות הים הבלטי במהלך טיול הפרידה הסמוי שהיא עורכת לבעלה. רודי, שתלוי באשתו לחלוטין, נותר לבדו, בודד, חסר ישע, עצוב ואבל. הוא מחליט לנסוע לטוקיו, שם גר בנם הבכור והאהוב קרל, כדי להגשים את משאלתה של טרודי שאותה לא הספיקה לממש. טרודי רצתה מאוד לנסוע ליפן לחזות בפריחת הדובדבן המתפרצת ביופיה בתחילת האביב, סמל לנעורים ולשפע אך גם לארעיות. פריחת הדובדבן משילה את פרחיה הלבנים במהירות.

רודי מתגורר אצל קרל, שאמנם משתדל מאוד אבל מתקשה לשאת את נוכחות אביו. בגעגועיו העזים והנוגעים ללב לאשתו המתה, מסתובב רודי בחוסר מעש בגניה של טוקיו, פוגש את יו, רקדנית בוטו יפנית חסרת בית, ומתיידד איתה. " (I am Yoo (you " (אני הוא אתה), היא מציגה את עצמה, ורודי מתבלבל לרגע. היא מציעה לו את האופציה הרוחנית שאומרת שכולנו מחוברים. "בוטו הוא ריקוד של הצל, אני מתנועעת והצל שלי רוקד", היא אומרת, כשפניה מאופרים בלבן כפני אדם מת, ומציעה לרקוד עם הנשמה במקום עם הגוף. באמצעות הריקוד רודי מצליח להתאחד עם טרודי ומדרש השמות מתממש- רודי נכלל בטרודי. הנתק בין החיים והמתים ובעקבותיו הסבל מתגלים כקיימים רק בעולם החומר. הגאולה היא דרך חיבור למהות הנשמתית הנצחית, בחיבור לאינסוף.

אגב, אין זה מקרי שהסרט מתרחש, לפחות בחלקו, ביפן. יפן היא המדינה הזקנה בעולם, והיא מגלמת בתוכה את שני הקצוות התרבותיים המבוטאים בסרט. מחד היא ארץ מסורתית מאוד, בעלת קודים תרבותיים לעצמה, ומאידך חברה סופר-משוכללת המשועבדת לדת העבודה המערבית. התנועה מהשבטיות לחילוניות משקפת את השינוי האדיר שחל במבנה החברתי שם, שתוצאותיו הן בין היתר ההתייחסות לזקנה.

 נחמה במשפחה

'המקלחת' (1997) מציע כיוון התבוננות נוסף על נושא הזקנה. זהו סרט ישראלי בן 35 דקות של חורחה גורביץ', המתאר מקלחת אחת שבן (מוני מושונוב)  עושה לאביו (יוסי ידין), חולה כרוני המאושפז במחלקה גריאטרית המבקש 'לבוא לפחות פעם אחת הביתה כדי לעשות מקלחת כמו שצריך'. האב חסר אונים. בנו צריך לרחוץ אותו. אפשר לדמיין את האב חי את חייו במוסד עלוב, חיים של מוות חברתי, חיים נעדרי פרטיות ובית. ייחודו של הסרט בכך שהוא בנוי מפעולה שבדרך כלל היא ה'קאט' בסרטים רגילים. אדם לוקח מגבת. קאט. אדם משפשף את שערו בשמפו. קאט. אדם רחוץ ונקי אחרי מקלחת, מסדר עניבה. קאט.

בסרט הזה המקלחת הופכת להיות הסיפור עצמו. המקלחת החושפת את הקושי הפיזי, את הגוף הזקן, מתוארת רגע אחרי רגע, כמעט בהעתק לזמן בחיים, במעין ריאליזם פיוטי. 'המקלחת' הוא בעצם סרט על מוסד המשפחה שהתפורר, על הקשר האורגני בין הדורות שניתק. הסיטואציה של המקלחת מחזירה לרגע את הטבעיות השבטית של בן שמטפל באביו ומספקת רגעים של קרבה מעודנת בין האב לבנו. באופן הכי פשוט, הנחמה היא המשפחה, ההמשכיות שיש לאדם, המשכיות שמתחדדת בדמות הצטרפותו של הנכד (מיכאל מושונוב – בנו האמיתי של מוני מושונוב המשחק את הבן), הדור השלישי. הוא מביא מגבת לסבו, ומן הסתם מהווה תמונת מראה עתידית לעוד אי אלו שנים, כאשר יעשה מקלחת לאביו. העמדת הדור הבא הוא הדבר הבסיסי והקמאי ביותר שבשבילו באנו לעולם: 'פרו ורבו'.  

  שקופים

נעבור ל'נבלות'. זהו סיפורם של אפרים ומושקה, שני זקנים תל אביבים, חברים בלב ובנפש 'יותר מאחים'. הפרק הראשון נפתח בסדרת שוטים בזוויות מעוותות המרמזת על כך שזהו סיפור על אובדן המבט. אפרים ומושקה מתהלכים בעולם הזה בתחושת שקיפות, כאילו הם לא קיימים, כמו איש לא מבחין בהם. הם יוצאים למסע רצחני ברחובות תל אביב כדי להחזיר את "נראותם", לבטא את עצמיותם האבודה, ועושים זאת בדרך שהיו רגילים בה בצעירותם כשלחמו בפלמ"ח. בעולם האנרכי שלהם, האכזרי, הרצחני והלא צודק, אין מקום לא-להים, ואפילו האנושיות איננה. גם בחברות האמיצה לכאורה שביניהם אין נחמה – היא גובה תמורה ומבוססת על שקר. פעם, בימי הפלמ"ח, הם אהבו את אותה בחורה, תמרה, וויתרו עליה על מזבח חברותם, חברות אכזרית שבסופו של דבר גם גובה מחיר טראגי.

מעניין לציין שאין נוכחות של דור שני ב'נבלות' ובוודאי לא של דור שלישי. מושקה הוא רווק ולאפרים וזהבה אין ילדים (או שאין להם קשר איתם. הם לא בסיפור בכל אופן). הדור השני היחיד הוא בדמותה של בתה של תמרה, דינה, שגדלה ללא אב, והיא אינה יודעת מי הוא. משפחה נורמטיבית איננה בנמצא. אפרים ומושקה איבדו את תחושת העצמי כי אימצו לעצמם את נקודת המבט של הדור הצעיר עליהם, מבט של התאיינות, ולפיכך הם לא זוכים ולו לרגע לזווית חדשה של חסד או נחמה על עצמם מתוך עצמם.

התחושה הדומיננטית שעולה היא תחושת משבר. הזקן חש שהוא 'עבר ובטל מן העולם', ועוד בחייו הוא מודר מהמרחב הציבורי והמשפחתי. 'אף אחד לא חושד בנו, אנחנו שקופים', מתלונן מושקה באוזני אפרים אחרי הרציחות שביצעו, ונוכח לדעת שדבר לא יעזור כדי להחזיר להם את תחושת הקיום. האין היא החוויה של הזקן בחברה המודרנית.

  רוחות רפאים

כשלמדתי פסיכודרמה המרצה שלי טען שהפסיכולוגיה מלאה באינספור מאמרים, ספרים ומחקרים שנכתבו ונכתבים עדיין על הקשר עם ההורים. לעומת זאת, מסת המחקר העוסקת ביחסים עם סבא וסבתא היא אפסית. העובדה הזאת מצביעה על כך שיחסים עם 'זקנים' נתפסים כ'לא משמעותיים' וכ'לא שווים מחקר', למרות שכמעט כל אדם חווה בחייו חוויות מעצבות, חזקות ומשפיעות מאוד (לרוב בילדות ובנערות, ואם זוכים גם בבגרות) אצל סבא וסבתא שלו. בהנחה כי הפסיכולוגיה מהווה מראה של תפיסות מערביות מובהקות, ניכר כי הסיסמה 'העולם שייך לצעירים' הופנמה באופן עמוק. אולי יותר מדי.

המערב, ככל שהפך לכול-יכול בעיני עצמו, הדיר את זקניו, המהווים תזכורת נוקבת להיותנו סופיים, נטולי שליטה, זמניים. עבור המערב, הזקנה היא מעין שעון חול מוחשי של הספירה לאחור ושל עריצות הזמן. בשורת המוות המשתקפת בגוף המתקמט, המשתנה, המאט את הקצב, המוגבל, ובעקבותיו גם כיבוי המשמעות והריק, הפכו לבלתי נסבלים ובלתי ניתנים להכלה בחברה שמקדשת התקדמות והתפתחות ומוקיעה נסיגה ובליה. תודעת המוות מתנגשת חזיתית עם היהירות המערבית המקדשת במהותה את הדרישה שהאדם ינהל את העולם ויהווה המרכז והשליט הבלתי מעורער שלו. הזִקנה היא תזכורת למה שאנחנו מתאמצים לשכוח, ומשום כך אנו הופכים את זקנינו לרוחות רפאים.

מודעות פרסומת

פורסמה ב-2 בינואר 2011, ב-גיליון קרח תש"ע - 670 ותויגה ב-, , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. מאוד אהבתי את המאמר בזמנו, כשקראתי בעיתון. "פריחת הדובדבן" סרט כל כך יפה. ראיתי כמה וכמה פעמים.
    כתבי עוד על סרטים אירופים ("ירושלים" של אוגוסט, "הארורים" של ויסקונטי, "פאני ואלכסנדר" של ברגמן, "זכרונות" של פליני). כתיבה מעמיקה על סרטים חשובים נורא חסרה בעיתונות היום.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: