ההבטחה לא הופרה / דורי הנמן

 פרופ' דוד הלבני רואה בשואה את תמצית צמצום הנוכחות הא-לוהית-היסטורית בעולם, שבו כל שנותר הוא להתפלל לגילוי כפי שהיה בסיני. תגובה תיאולוגית של בן הדור השני

 לזכרו של סבי, ד"ר משה הנמן ז"ל, שנספה באושוויץ

 במהלך שנות גלותו הארוכות, עם ישראל עבר חורבנות, שמדות ורציחות רבים מספור. כל אלה נתפסו באופן מסורתי כמימושן של נבואות התורה בשתי פרשיות התוכחה ובשירת האזינו; בתור שכאלה הן לא היוו איום על אמיתות התורה אלא אפילו אישוש וחיזוק להן. האם השואה נכללת בתחום זה? האם היא בגדר האסונות הנצפים, או שמא היא חורגת מכל המוכר לנו מן ההיסטוריה, וחמור מכך, חורגת מן הברית שנכרתה בתורה?

היה כמוה?

 על פי רוב, הרוצים בשמירת תורה ומצוות באופן המסורתי יראו בשואה פרק נוסף בצרותיו של העם היהודי. אחד הדוברים הרהוטים של העמדה המתוארת הוא הרב סיני אדלר. הרב אדלר, יליד תרפ"ח, 1928, גדל בחינוך תורני ועבר את השואה במחנות המוות. לאחר השואה שימש רב העיר אשדוד, ור"מ בכולל מר"ץ במבשרת ירושלים. בספרו האוטוביוגרפי 'בגיא צלמות' הוא כותב כך:

 שתי פרשיות בתורה מזהירות אותנו מפני העלול לקרות כאשר עם ישראל יגדיש את הסאה והקב"ה ינהג בו במידת הדין… גם על הגרוע ביותר הוזהרנו: "גם כל חולי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת יעלם ה' עליך עד השמדך" (דברים כח, סא). חלילה עלולה לקרות גם השמדה (עמ' 121-122).

 ובהמשך הוא מדגיש:

ממאורעות השואה הנוראה עלינו ללמוד שאמנם מה שהזהיר אותנו הקב"ה התקיים. מה נורא לימוד זה, אבל דווקא בגלל זה חובתנו כפולה ומכופלת להתחזק באמונה וללמוד וללמד שיש דין ויש דיין (עמו' 123).

לעומת זאת, אם השואה הייתה אירוע החורג הן מן הניסיון ההיסטורי והן מתיאורי הקללות הכתובות בתורה – הרי חסרים אנו כלי התמודדות. אם ניצור תשובות ודרכי התמודדות חדשות, על איזה בסיס תורני נבנה אותן?

 בהכרח, העמדת השואה כאירוע חריג דוחפת לתפיסה מחודשת הן של האמונה היהודית והן של המעשה ההלכתי. אצל ר' קלונימוס קלמיש שפירא, האדמו"ר מפיסצ'נא הי"ד, מצויה הערה מעניינת בהקשר זה. בדרשתו בחנוכה תש"ב הוא כותב: "כי אלו האנשים שאומרים שייסורים כמו אלו עוד לא היו לישראל טועים הם, בחורבן בית המקדש בביתר וכו' היו כמו אלו". כעבור כמעט שנה מדרשת חנוכה זו הוא מביא הוספה מצמררת שנכתבה בי"ח כסלו תש"ג:

 רק כהצרות שהיו עד שלהי דשנת תש"ב היו כבר, אבל כהצרות משונות ומיתות רעות ומשונות שחידשו הרשעים הרוצחים המשונים עלינו בית ישראל משלהי תש"ב, לפי ידיעתי בדברי חז"ל ובדברי הימים אשר לישראל בכלל לא היה כמותם, וה' ירחם עלינו ויצילנו מידם כהרף עין (אש קודש, עמ' קל"ט).

לא ברור מה המשמעות התיאולוגית שנותן האדמו"ר לחריגות הזו של השואה וגם לא ברור מה דעתו בשאלה האם אירועים אלו תוארו בתורה, אבל ברור ששאלת החריגות של השואה בתולדות ישראל מטרידה מאוד את האדמו"ר מפיסצנא הי"ד.

לקרוא 'לא' בקול

 עמדה חדשה ומרתקת ביחס לשאלה זו מעמיד פרופ' דוד הלבני. הלבני, חתן פרס ישראל לתלמוד, מוכר בעיקר מספריו 'מקורות ומסורות' שבהם הוא דן בסוגיות התלמודיות וחושף את הדרך שבה התעצבה הסוגיה התלמודית.

ספרו 'שבירת הלוחות' (ירושלים תש"ע) הוא דיון תיאולוגי בשואה, הנובע מניסיונו האישי: הוא נולד בסיגט שבהונגריה בשנת תרפ"ח, התחנך בחינוך למדני מסורתי ועבר את השואה של יהדות הונגריה בגיל 18-17. את סיפור חייו בתקופת השואה סיפר הלבני בספרו "עלה לא נידף". וכך כותב הלבני בתחילת 'שבירת הלוחות':

 לבי נבהל בקרבי כאשר אני שומע על הקבלות שעושים בין השואה ובין אירועים טרגיים אחרים בהיסטוריה. דווקא בקרב המכובדים והמשפיעים ביותר העוסקים בתיאולוגיה של השואה יש כאלה שלא רואים הבדל משמעותי בין השואה ובין מסעי הצלב, האינקוויזיציה וגזרות ת"ח ות"ט למעט ההבדל הכמותי, עניין של מספר. כנגד אלה עלינו לקרוא בקול גדול שלא כך הדבר (עמוד 30).

הוא מאריך ומצביע על ההבדלים הרבים שיש לדעתו בין השואה לבין שאר האירועים בהיסטוריה היהודית. טענתו היא כי השואה חורגת מכל המוכר לנו בהיסטוריה הזו, לא כמותית אלא איכותית: חורבן טוטאלי וגמור כזה לא היה בכל מה שידוע לנו על ההיסטוריה של העם היהודי. "קשה לי לתאר", הוא מסיים, "שמי שהיה בעצמו במחנות הריכוז וחווה על בשרו את הטרגדיה האיומה של כליית עם שלם מתוך ייסורים קשים ונוראים ישווה את השואה עם אירועים היסטוריים אחרים" (עמוד 33).

הפרת ההבטחה

יותר מכך: הלבני טוען שהשואה אינה חורגת רק מהניסיון ההיסטורי היהודי, אלא גם אינה רמוזה בתוכחה ובנבואות הזעם. בפרשות בחוקותי, כי תבוא והאזינו יש תיאורים קשים, מצמררים, מרים ומחרידים. אולם הלבני טוען שהשואה אינה מתוארת בפסוקים אלו, ובמילים אחרות: אין היא חלק מן התוכנית הא-להית (של שירת האזינו) וגם לא חלק ממערכת השכר והעונש (של בחוקותי וכי תבוא): נמצא שאין לראות את השואה כעונש על חטא והיא נשארת חידה סתומה שאין לה הסבר (עמ' 29).

עמדה זו מעמידה את האדם המאמין בפני מבוכה גדולה. אם הפסוקים ומדרשי חז"ל אינם רלוונטיים למציאות הזו, מה יכול לומר ההוגה המאמין?

הלבני מחזק את המבוכה כאשר הוא טוען שהשואה היא תופעה העומדת בניגוד להבטחתו המפורשת של הקב"ה שלא למאוס את עמו ישראל:

 וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיהֶם (ויקרא, כו, מד).

הוא אמנם מעלה את האפשרות שכל עוד נותר חלק מעם ישראל הרי שהבטחתו של הקב"ה קוימה, אולם דוחה פרשנות זו:

עיון במשמעות המילה לכלותם מעלה שאין מדובר בהכחדה טוטאלית, בהריגת כל העם או חלק ממנו, אלא מדובר בהריסת החיים המוסדיים והבסיסיים ללא תקומה… בשואה נעקרו ונמחקו כמעט כליל החיים היהודיים והמוסדיים. מיהודי מזרח אירופה נשארו רק אודים מוצלים מאש. טושטש ובוטל הגבול של "לא געלתים לכלותם" ונתערערה הברית שכרת הקב"ה עם ישראל גם אם לא הופרה לגמרי (עמוד 20).

 תיקון ללא אחריות

כאשר נדרש הלבני לתת בכל אופן הסבר דתי לשואה הוא נדרש למושג הצמצום. מושג זה לקוח מקבלת האר"י ומשמעו המקורי הוא צמצום נוכחותו של הקב"ה כדי לפנות מקום לעולם להיברא מחוץ להוויה הא-לוהית. הלבני ממיר מושג זה מן הבריאה להיסטוריה: לא רק בבריאה אלא גם בהיסטוריה ישנו מצב שבו הקב"ה נעלם, וזאת השואה.

הצמצום של הקב"ה בהיסטוריה לא התחיל בשואה, אך זהו תהליך שרגע השיא שלו התרחש בה. התהליך החל בשבירת הלוחות הראשונים. משם החל תהליך של התרחקות העולם והתורה מנותן התורה. גם ההכרעה של ר' יהושע "לא בשמים היא" היא שלב בצמצום נוכחותו של הקב"ה ובהפיכת התורה לאנושית יותר. ממילא הפך העולם גם הוא לאנושי יותר, וממילא לאכזר יותר.

מצב זה שונה לדעתו ממצב של 'הסתר פנים'. 'הסתר פנים' הוא עונש על חטא, שבו הקב"ה מראה לבריותיו את שיתרחש בעולם ללא הנהגתו הפעילה. לעומת זאת, הצמצום ההיסטורי על פי הלבני הוא אירוע שאיננו קשור בחטא, והוא ממוקם מחוץ לסדרי הנהגת העולם המתוארים בתורה. הצמצום הוא תהליך הדומה לבריאה ולמתן תורה שאינם קשורים למעשי בני האדם:

שני אירועים תיאולוגיים מרכזיים התרחשו בהיסטוריה היהודית: ההתגלות בסיני וההתגלות באושוויץ. באירוע הראשון התגלתה נוכחות הא-ל, באירוע השני התגלתה היעדרותו של הא-ל. ההתגלות בסיני הצביעה על קרבת הא-ל אלינו, ההתגלות באושוויץ על ריחוקו (עמ' 13).

אם כן, מה יעשה אדם שחי לאחר אושוויץ? האם הוא יכול לעשות משהו כנגד הצמצום?

הלבני מנסח עמדה מפתיעה מאוד. המסקנה שלו מהבנת השואה על בסיס מושג הצמצום היא שעלינו להתפלל שוב ושוב למען הופעתו החוזרת של הקב"ה בעולם. התפילה המרכזית שנותרה לנו לאחר השואה היא "מלוך על כל העולם כולו בכבודך". זוהי מסקנה מפתיעה. האדם מתפלל למען תיקון הקשר שבין הקב"ה לעולם, כאשר לא הוא אחראי על קלקול קשר זה.

להשיב תורה למרום

 גם לימוד התורה לאחר השואה מכוון למטרה זו, השבת הקב"ה אל עולמו. הלבני מתאר תהליך שבו התורה "התקלקלה". מיום שניתנה תורה לבני האדם, עשו בה אלה כהבנתם וכך התרחקו הדברים ממקורם.

לא מעט הוגים רואים בתהליך זה את מהות עניינה של התורה שבעל פה: הקב"ה נתן את התורה כדי שאנו, בני האדם החלקיים והחסרים, נדון בה ונפתח אותה על פי הבנתנו. זהו התהליך הארוך שבו כולנו אומרים "לא בשמים היא", אלא בדעתם של בני האדם חסרי הדעת והשמים.

אולם אצל הלבני האמירה "לא בשמים היא" מבטאת מצב של חיסרון הנובע מכך שהקב"ה החל להתרחק מעמו, ואילו מטרתנו שלנו היא להחזיר את התורה למצב שבו היא אכן בשמים. הלימוד אמור לשחזר את האמת הא-לוהית המסתתרת מתחת לכל השכבות האנושיות שהוספו עליה. לדעתו, ככל שדברי התורה נאמרו בדור קדום יותר הרי הם אפופים ברוח הקודש במידה רבה יותר. לכן, ראוי המאמץ להבין את דברי התנאים עצמם ולא כפי שהסבירו אותם דורות מאוחרים יותר. אמנם גם הלבני מודה שפסיקת ההלכה תישאר על פי הפוסקים האחרונים, "הלכתא כבתראי", אולם המאמץ הלימודי והדתי צריך להשיב את התורה הא-לוהית בטהרתה אל העולם, ובכך להשיב את הקב"ה למלוך על העולם כולו בכבודו.

עולם שבוחר בטוב

ספרו של הלבני הטיל אותי לתוך תחושות עזות. הגות זו נובעת מחוויה שלא הייתי שותף ישיר שלה. זוהי הגות שיש בה דבר והיפוכו. נראה שהמציאות הכל כך מבלבלת של המחנות משתקפת גם בהגות. אני שואל את עצמי עד כמה יכולים אנו, בני הדור השני, להביע דעה בעניין שלא חווינו בצורה ישירה על בשרנו. שמא עלינו רק לתאר את הדעות השונות של אלו שהיו שותפים לחוויה ללא נקיטת עמדה? דומני שאין לנו ברירה אלא להשתתף בדיון הזה, בידיעה שהחוויות שלנו אחרות משל אלו שעברו את התופת.

 כמי שמלמד תנ"ך ומוצא בו תמיד הקשרים לכאן ולעכשיו, קשה לי עם הנתק שיוצר הלבני בין התנ"ך לשואה. בפרקי הקללות שבתורה יש הרגשה שאין קללות יותר חמורות מאלו המופיעות שם, וכי הכתובים מנסים להיות בפרקים אלו מאיימים ביותר.

 גם הטענה כי הבטחתו של הקב"ה הופרה קשה לי. עם ישראל כיום מצוי בפריחה שלא הייתה כמותה דורות רבים; כוחו הכלכלי, הפוליטי והצבאי חזק כפי שלא היה אלפיים שנה לפחות. אמנם בשבעים השנים האחרונות חווינו הן את נקודת השפל הנוראה והן את נקודת הגאות, אבל בפרספקטיבה של היום – האם ניתן לומר בפה מלא כי הבטחתו של הקב"ה הופרה?

גם את המאמץ הדתי של האדם לאחר השואה שמציע הלבני קשה לקבל. מהי משמעותה של התפילה "מלוך על כל העולם כולו בכבודך"? הלבני מייחל לעולם של מעמד הר סיני תמידי, עולם שבו הקב"ה פעיל ללא הרף, מעניש את הרשעים ונותן שכר טוב לצדיקים. לדעתו רק בעולם כזה לא יהיה עוול נורא כמו השואה. אולם אני מרגיש את עצמי כמי שמייחל לעולם אחר. עולם שבו הקב"ה מולך על ידי בני האדם המכפיפים עצמם למלכותו, על ידי בני אדם העושים רצונו כרצונם; לא בגלל שיש שכר ועונש גלויים וברורים, אלא בגלל שהאדם גדל למקום שבו הוא אוהב את הטוב ומואס ברע. הבחירה בטוב באה ממקום פנימי ועמוק ולא ממקום של יראה מפני מלך עליון או אביון.

התורה של הדרך

 הלבני מנסה לחזור ולשחזר איך נראתה התורה בעבר, וככל שעבר זה יותר רחוק כך התורה מקורית יותר וממילא א-לוהית יותר. אני, לעומת זאת, מעדיף לראות את הא-לוהיות של התורה בדרך.

התורה שבעל פה היא תורה שיש בה מימד א-לוהי ומימד אנושי. ומכיוון שכבני אדם אנו מוגבלים מאוד, הרי ברור שגם בלימוד שלנו ישנן טעויות ואי הבנות. מכיוון שאנו כבני אדם רואים את הכול דרך נקודת מבטנו, הרי הכרח הוא שיהיה בתורה שבעל פה מימד סובייקטיבי. בעיניי, כאן יופיין, כוחן ומשמעותן של התורה בכלל, ושל התורה שבעל פה בפרט. תורה זו הולכת עם בני ישראל ומתהלכת בדרכם. בכל מקום ובכל זמן יושבים לומדיה של התורה ובלב טהור מבארים ודורשים אותה, ופוסקים את ההלכה על פי המתברר להם כאן ועכשיו.

הלימוד של כל נושא בתורה שבעל פה מלמד בעיקר על הדרך, על האופן שבו ראוי ללמוד את התורה ועל האופן שבו היא גם בשמים וגם בארץ; גם א-לוהית וגם נלמדת על ידי בני אדם מוגבלים למדי.

הרב דורי הנמן מלמד ב'מכללת ליפשיץ'

פורסמה ב-2 בינואר 2011, ב-גיליון ויחי תשע"א - 697 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. "נתערערה הברית……גם אם לא הופרה לגמרי" –מה מסקנותיה בשבילנו היום?
    הביקורת של דורי הנמן לספרו של דוד הלבני "שבירת הלוחות" מתאפיינת לדעתי בטעם הישראלי של גישתו שמתמקדת בעניינים המכריעים ודורשת מהם גם מסקנות שנוגעות למציאות של ימינו ובמקומנו. הדגש שלו הוא על החלק ההיסטורי שמהווה גם את החידוש בהבעת המחשבה של הלבני. הנמן לא שכח גם את החלקים בספר שמביעים את עיונו בעבודתו המבורכת לאורך שנים -ואיחולנו שהיא תמשיך להניב עוד פרות רבים- על כל כתבי מסורתנו 1 . על זה התייחס הנמן במה שעבודה זאת קשורה לראייתו ההיסטורית, והקשר הוא אדוק. העיון ההיסטורי התגבש בכתב בשנים האחרונות יחסית. אולי גם עלייתו לארץ השפיעה על זה. ספר הזכרונות ("עָלֶה לא נידף.חיים של לימוד בצל השואה") הופיע בסוף שנות ה-90'. הוא הקדמה במישור האישי לעיון הכללי בהיסטוריה שמייחד את הספר שדורי הנמן מבקר. בזכרונות ניתן לעקוב אחרי כל הרצף של החיים בו לימוד והיסטוריה קשורים במישור האישי מתוך ההבעה הפשוטה, הצמודה לקורות החיים האישיים והסביבתיים, כך שיש עדות אישית וכללית. אהרן אפלפלד, בהקדמה לספר הזכרונות, תפס שהוא גם היסטוריה של אמונתו ששרדה את השואה, שלמה אך פצועה. זה מאפיין גם את העיון בספר החדש. בהקדמתו לספר זה חיים באר מקשר את החלק ההיסטורי עם פרשה אחת מן הזכרונות שסמליותה בולטת. היא פרשת ה"בלעטל" שאיני עומד לספרה: בה הגורל של היהודי שנשרף במחנה שבו היה הנער דוד קשור בדף (בלעטל ביידיש) של תורה שהוא נשא עליו מאז שדוד השיג אותו ואחרי שהאסורים למדו בו בזמן שהשיגו מתוך עמלם הקשה. השריפה של היהודי יחד עם דף התורה הייתה בשביל הלבני לסמל של הקשר בין ההיסטוריה היהודית למקורה הא-לוהי. מן הסמליות שהוא ראה במקרה הטרגי הזה שנגע בו אישית, מן המשמעות שהוא טען בה, ניתן להסיק גם על הקשר האדוק בין תורה לחיים (בטוב וברע), מזה גם על הקשר בין כל עבודתו המחקרית בכתבי המסורת לבין גישתו למציאות, להיסטוריה, וחיפוש משמעותה, שאנו מוצאים בספרו החדש.
    דורי הנמן מציג את השאלה על החריגוּת של השואה ועל ההבדל בין העמדות שמכירות בחריגותה ובין אלה שלא, שלהיפך מחייבות המשכיות בהיסטוריה שהשואה –לטענתם- לא שברה. הבדל בין "שבירת הלוחות" לבין "המשכיות".
    הנמן הרגיש שעמדתו של הלבני בולטת בהרגשת החריגוּת של השואה. בצדק הוא קירב אותה לתעודה ייחודית מימי השואה, של בעל "אש קודש" ראש חצר חסידית שכתב את דרשותיו שנתן לחסידיו בשבתות בגיטו וורשא ולדרשה שכתב בשנה קודמת -שבה טוען שהסבל הוא דומה למה שעם ישראל סבל בעבר וכזה חייבים לקבלו -מוסיף שטעה כי הסבל שסובלים משלהי שנת תש"ב לא היה בדברי חז"ל ובדברי הימים של ישראל בכלל. יש בדרשות שלו שני תיקונים כאלה שבהם הוא מוכרח להודות שגם כל מאמצו לעודד לשמירה של חיים דתיים נהרס בפני מציאות שונה מכל מה שידע שהרסה את החיים בכלל, כפיזיים כרוחניים, כל עתיד של בנייה מחדש, של מוסדות לימוד וכל ענפי החיים 2 . לזה מקשר דורי הנמן את העמדה של הלבני, גם היא ייחודית בהכרה בחריגות של השואה 3. לשאלה אם ניתן להסביר את השואה דרך כל הכתובים, חומש, נביאים, כתובים, דברי חז"ל 4, מתייצב הלבני בעמדה חותכת: אין בהם כדי להסביר את האירוע של השואה, בייחוד אין להוציא מהם לקח של עונש על אשמה של חטא כי אין חטא שיכול להיענש בסבל כזה של השואה. אצל לא מעט הוגים דתיים, והנמן מצטט קצת מהם, וגם בחוגים רחבים, קיימת כעין "הצדקה" (מפורשת או נסתרת) על השואה שנובעת מרצון של הצדקת הדת והצדקת הא-ל. הנמן מעיר שלפיהם לא יכול להיות דבר שלא מוסבר על ידי הכתובים והמסורת. ודווקא מכוח המקורות האלה עומד הלבני שכל כולו מוקדש להם וטוען שלא כתוב בשום מקום מה שקרה בימינו. אך יש במסורת זרם שהלבני מתחבר אליו. בפרק שהנמן עומד עליו, (עמ' 27) מביא הלבני את הסוגיה בתלמוד (בבלי, שבת נה, סוף א) על קשר בין ייסורים ומוות לבין חטא ועוון, והמסקנה של הגמרא היא כנגד זאת של ר' אמי שיש גם מיתה בלי חטא ויש ייסורים בלי עוון. הרמב"ם והמאירי מתעלמים מן המסקנה של הגמרא כמחייבת ומתנגדים לה כי רוב המקרים לפי דעתם נכנסים למסגרת ש"אין מיתה בלא חטא ואין ייסורין בלי עוון" לפי ר' אמי (הרמב"ם מתייחס למסקנה של הגמרא בזמנו כדעת ההמונים של בורות שלא מכירה ש"אל אמונה ואין עוול"- האזינו, דב' לב,ד ואילו המסקנה שלהם, של הרמב"ם ושל המאירי-ראה שם אצל הלבני- היא "שאין הקב"ה מקפח שכר של בריאה אם לגמול אם לעונש" לפי מחשבתו של ר' אמי בתלמוד . אבל יש זרם אחר במסורת שמצדיק את הגמרא בייחוד כשמדובר בקידוש השם ובכלל ישראל 5. וכן הוא בשואה. ובה יש חריגות במהות כי הרדיפה לא הייתה רק נגד מאפיינים מיוחדים של העם אפילו של אמונתו אלא נגד עצם קיומו, של כל יהודי ושל העם כולו. הלבני רואה בשואה קידוש השם של העם ככלל. אבל לסבל בשואה לא היה סיבה לא שלילית, של חטא שייעָנש בצורה זאת, ולא חיובית, של הגנה על המאפיינים שבגללה היו רודפים אותם. מה שאומר הלבני : הקרבנות לא ידעו בגלל מה סבלו. וזה היה הדבר הכי נורא. כנגד עומד הצד הא-לוהי, השאלה על חלקו. א-להים לא העניש כי לא היה חטא מתאים לעונש כזה שפגע בברית שהבטיחה את קיומו של העם אפילו היה חוטא. גם לא ביקש מסירות בגלל כל סיבה שהיא. אבל החידה היא איך לא התערב בסיבה חמורה שלא הייתה כמוה כשהיה עניין של קיום העם והתבצעה השמדתו. לחידה זאת אין להלבני תשובה. גם זה הדבר הנורא בשביל המאמין. הוא מודה שלא הייתה התערבות ולא נוכחות 6 . היה מעשה שבו הא-ל לא היה מעורב. גם זה סותר את הגישה היסודית של נוכחות כל שהיא של הא-ל בהיסטוריה, ושל עם ישראל בייחוד. הלבני מודה שהכלל הזה הופר. הנמן מביא ועומד על המשפט היותר קשה שהלבני כותב על זה "טושטש ובוטל הגבול של "לא געלתים לכלותם"7 , ונתערערה הברית שכרת הקב"ה עם ישראל גם אם לא הופרה לגמרי" (עמ'20). זה הדבר הקשה ביותר. אבל הקיום שהובטח הופר ובזה הברית הופרה. ב"מבט קבלי" (עמ'34) אני מרגיש שהלבני לא מנסה לפתור את החידה, שאין הסבר לה, כי אם יש הודעה שהייתה היעָלמות ולה אין הסבר . המבט הקבלי משרת כאן יותר להגיד את זה ולא להגיד למה. הלבני –כך אני מפרש אותו ואינני יודע אם לנכון- מתייחס יותר כל"תקלה" , סטייה אפילו מ"הסבר" קבלי. מן הקבלה של לוריא ניתן לקחת כאן את הצימצום אבל לא את ההיעָלמות, ההיעָדרות הטוטאלית, אשר-לדעתי- חורגת גם מן הצימצום.
    הנקודה שבה ניסיון ה"הסבר" והעודבה המציאותית נפגשים זה שבשואה היה שלטון טוטאלי של האדם –וזאת הפקרה ולא חופש- שיכל לנצל את הבחירה החופשית לעשות כל הרע. א-להים נתן את זה, את האפשרות הזאת-לא ההיתר!- בלי להתערב. בזה הלבני (עמ'36) רואה כמשקל נגד לבחירת ישראל ולהתגלות בסיני: היא חייבה התערבות בעולם כדי להדריך את ישראל ולהגן עליו. אבל צורך הבריאה כצורך הבחירה הוא שהאדם יהיה חופשי גם בטוב גם ברע. נתינת החופש הייתה טוטאלית, בשיאה, בשואה, והתאפשרה הבחירה של האדם ברע, בהשמדת הבחירה כמה שניתן היה. אבל אין בזה רצון א-להוי, לא הייתה נתינת חופש טוטאלי=הפקרה- כמעשה אלא כתוצאה של צימצום חריג שגרם לו הבחירה בישראל שהגבילה את החופש האנושי כלפי א-להים ודרש "תיקון" (החזרת הצימצום)– שלא היה חיובי לאנושות. בתהליך של "צימצום" בהיסטוריה- כמו בבריאה שבה ניתנה הבחירה בין טוב לרע- הוגבר- עד ל"הפקרה"- חופש האדם: והשואה הייתה התוצאה. אני רואה בתוצאה הזאת לא חלק מן התהליך עצמו של ה"צימצום" אלא כחריגה גם ממנו. ב"צימצום" יש כוונה, בחריגה הזאת אין. כך אני מפרש את הלבני 8.
    על התהליך עצמו שהוא תהליך של ההיסטוריה כולה, בייחוד של ישראל, הלבני נותן כמה רמזים על תפיסתו, אולי עדיין לא רוכזה כולה בחטיבה אחת נפרדת 9. הנמן מתייחס אליו. יש גם בזה "מבט קבלי" אבל הוא גם פרי –קודם כול, לפי דעתי וידיעתי המוגבלת- של עיונו המעמיק והמתמיד בטכסטים של כל המסורת. ה"צימצום" במונחים היסטוריים ופרשניים-תיאולוגיים הוא נסיגה אחרי ובעקבות ההתגלות (אולי מבחינה זאת היא כעין בריאה חדשה), התרחקות מן הקירבה של הנוכחות הגדולה (הנסית) בסיני שנגרמה לא רק מחטא העגל אלא גם מוסברת (לפי גישה "קבלית" זאת) מן הצורך האובייקטיבי להעניק לאדם את המרחב שבו ייתן תשובה חופשית רצונית למתן הגדול של התורה. במתן לא היה מקום לזה. בפני א-להים שמדבר מי יעמוד?10 הנוכחות מבטיחה הגנה קיום עזרה ביכולת להשיב ולקיים 11. אבל המטרה היא שקיום הרצון של הא-ל יהיה חופשי וייהָפך לאדם לרצונו (זה גם התהליך של הגשמת "..ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך…"). כל התהליך אינו התרחקות לשם עצמה, אז גם השואה הייתה כמו מכוונת, "הפקרה" לשְמהּ. לא כך נראית מחשבתו של הלבני. להיפך הוא מכריז על חוסר כוונה א-להית בשואה. ואם שלילה זאת היא על כוונה של עונש, לא כל שכן היא שלילה של עזיבה מכוונת . "הברית הופרה" (אמנם "לא הופרה לגמרי" לפי המובאה המדויקת) אבל לא מתוך רצון להֲפְרהּ . אני מודה שכאן איני עוקב אחרי ההסבר של "מבט קבלי". אני מקבל את התוצאה: "הברית הופרה (במידה מסוימת)". לא מתוך כוונה. איך להסביר את זה אינני יודע. ניתן להקשות על הלבני: האם נתינת החופש המוחלט שגרם לרע המוחלט הייתה בלי ידיעה? התשובה שאני נותן לקושיה היא שאינני חושב שהלבני בכלל עוסק ב"ידיעה" של א-להים. ה"מבט קבלי" נעצר כאן. ה"התגלות" השלילית מגלה תוצאה של תהליך, התוצאה אינה כורח, היא "תקלה" 12.
    יש מימד קוסמי אבל במובן שהאדם- עם ישראל- נמצא במרכז של תהליך שנוגע גם לבריאה ולכלל-האנושות (כך אופייה של השואה). הדרישה ממנו היא למלא את תפקידו. עם ישראל שמר על ייעודו. ה"אדם" שכנגדו לא שמר על דמותו. ב"תקלה" של נתינת חופש מלאה קרתה השואה. היא "שיא" התהליך אבל אינה מטרתו. ניתן בפָרָדוכס לחשוב שברגע של החופש אילו ניצל לטובה הייתה גאולה. "שתי ההתגלויות" שב"פרולוג" וב"אפילוג" של הספר הן שיא קוטבי של תהליך. אבל סיני היא התגלות מכוונת, השואה לא. היא התגלות של תהליך אבל אינה התגלות לשם עצמה. היא חלל ריק שממנו יש לעלות. נשמרת המודעות על ה"התגלות" השנייה, ריאלית מדי אבל לא ממשית מבחינת התוכן, כחובה לחזרה להתגלות האמיתית, טעונת תוכן, הראשונה. סיני הוא מקור וגם ייעוד, הגשמה סופית. חזרה אליו הוא התפקיד להיום ה"אחרי השואה". המודעות על ה"התגלות" השנייה השלילית נדרשת לחזרה מלאה לסיני. חייבים להיות מודעים לשפל כדי לעלות ממנו 13.

    ' ' ' ' ' ' ' ' ' '

    1 ראה לעינייננו כאן במיוחד בביבליוגרפיה של הספרים של הלבני אלה שעוסקים ב"תיקון מקרא" ב"פשט ודרש" בהיסטוריה הפרשנית והסקירה העיונית על כל כתבי מסורתנו (מדרש,משנה,גמרא). תועלת עצומה אני חושב לו היו מתורגמים לעברית ונכנסים ללימודנו כאן בארץ.
    2 ראה גם "הגהה" בפרשת עקב תש"א: "…בכליון חרוץ כלו כל קהילות הקודש ….אין מי לייסר, ולא לב לעורר אותו לעבודה ותורה …לבכות על העתיד, ועל בנין הנהרסות….שאין רוח ולא לב, רק הוא ד' הוא יחוס…רק בגאולה שלמה ותחיית המתים.."
    דבר משותף בייחודיות בייחס של הרב ק.ק.שפירא כתעודה מקורית ושל הלבני כעיון על השואה הוא בהתייחסות של שניהם למקור קדום, הוא בקינה הידועה בסליחות של יום כיפור, ראה מה' ד.גולדשמידט עמ' 573-568 וציון המקורות במדרש "אלה אזכרה" ב"בית המדרש" הו' יעלינק ח"ב ע' 64. ב"אש קודש" "הגהה" לפרשת חוקת תש"ב "….בעשרת הרוגי מלכות נאמר…אהפוך את העולם למים, ועתה ילדים תמימים מלאכים טהורים אף גדולים קדושי ישראל הנהרגים ונשחטים רק בשביל שהם ישראל….ממלאים כל חלל העולם צעקות אלו, ואין העולם נהפך למים רק עומד על עומדו כאילו לא נגע לו הדבר ח"ו". זה מתוך הבערה. הלבני בראש ספר זכרונותיו, בעברית "עלה לא נידף" יוצר מדרש חדש על המדרש הקדום ובו המלאך מיכאל שמפציר בעד ישראל לא נענה אבל "ראה דמעה ענקית זולגת על לחיו, דמעה שפניה אל כוס הדמעות, כוס הייסורים האגדית אליה נאספות הדמעות, ועת תעבור על גדותיה- תבוא הגאולה לעולם. אבוי, התפלץ מיכאל לראות: הדמעה, תחת אשר תכנס לכוס – נשרה על שפתה, ורובה גלש לקרקע- ואש המשרפות המשיכה לבעור". זה עיון, אבל מתוך חוויה. בשני הכתבים יש התייחסות של ישראל לבורא, ב"אש קודש" המחשבה הנוראית – בשביל חסיד במיוחד- "כאילו לא נגע לו הדבר ח"ו", במדרש של הלבני כעין גזירה שגם הקב"ה לא יכול לעמוד בפניה אבל לא מתוך רצונו כי אם רצונו לגאולה נהפך לאבדון.
    3 ההערה של .ק.שפירא בעל ה"אש קודש" הייתה פרי של חוויה בהווה , זאת של הלבני היא פרי של חווייתו אך גם של עיון ממושך "תיאולוגי" ( הנמן מעיר על ההערה ב"אש קודש" שאיננו יודעים מה ערכה וכוונתה ה"תיאולוגית")
    4 על זה בפרק "על השואה ועל תפילתה" * "פרק זה נתחבר כפרק הגות לספר "מחזור וולפסברג" , שנדפס על-ידי מוסד "יד ושם", המכיל תפילות לימים נוראים אשר כתב במו-ידיו ומתוך הזכרון, על נייר מלט, ר' נפתלי שטרן ז"ל מסאטמאר, כהכנה להיותו שליח-ציבור בראש השנה במחנה לעבודת כפייה וולסברג בשנה תש"ה. גם אני הייתי …ואני זוכר את התפילה שנערכה שם…..התקיימה גם תפילה שבלב, חשאית, שתאמה יותר את מצבם המיוחד של האסירים. לתיאור תפילה זו מוקדש הפרק" (הערה של המחבר לפרק שהיה תרומתו לספר שיצא בשנת-2000)
    5 אמת שבפירושי רש"י לשה"ש ולעקדה ואחרים שבהם משתקפת "מציאות זמנו" (י.בער) של רדיפות (בסוף חייו מסע הצלב הראשון) לא מורגשת גישה של אשמה אלא של ניסיון, מבחן של אמונה. ראה עיוניה של שרה קמין ז"ל שעמדה על עומק כוונותיו בפירושים אלה. וראה "ספר גזירות אשכנז וצרפת. דברי זכרונות ופיוטים" הו' א.מ. הברמן. וראה כתביו של א.גרוסמן על הרקע של פירושי רש"י ור'יוסף קרא.
    וראה כל הדיון של דורות על "ייסורין של אהבה" ברכ' נ,א מרש"י והלאה (רמב"ן,אבן-פקודה,מהר"ל, רמח"ל וכו'). ההבדל כלפי השואה שאין- לפי הלבני- לייחס כוונה א-להית לייסורים בשואה (כגון למרק את העם מעוונות כמו אצל היחיד במסורת הפרשנית), הקו המשותף הוא שאין אשמה, שהם ייסורי חינם, וזה גם הצד הקשה. יש בזה הופעה חדשה.
    6 הייתה נוכחות בכל יהודי ובמה שקישר אותו למקורו בתורה (ראה פרשת הבלעטל; ראה גם פרשת הנער התלוי בזכרונותיו של אלי ויזל "הלילה" ופירושה כנראה דומה לזה של היהודי עם הבלעטל, לפי חנינא בן תרדיון בין עשרת הרוגי המלכות, הדבקות של היהודי במקורו, הצלם והדמות באדם ). אבל אז בשואה–לפי הלבני- לא הייתה נוכחות בגורל של העם, בהיסטוריה שלו. פרשת הבלעטל משמיעה את שתי הפנים של היעָלמות ונוכחות. מול מחיקת האדם ואמונתו- ההיעלמות- עומד הקשר בין אדם ואמונתו אפילו במחיקתם- וזה הנוכחות. יש להלבני "משל" שלא כתב אותו למיטב ידיעתי. אֵם וילד שאיבדו את הקשר ביניהם. גם בזה, הקשר נשאר שלם. בעיניי ה"משל" מביע לעומק את כוונתו ואת חווייתו ואת עיונו של הלבני. לא "הסתר פנים" גם במובן החיובי (ברקוביץ, נ.לָם,בובר וכו') ולא "שתיקה" של א-להים כנגד ה"דיבור" (א.נהר) אלא ממש "לא היה שם" (אלא בנפש של הקרבנות,ראה סוף ספר הזכרונות,מה היו יכולות להיות המחשבות האחרונות של יקיריו). בכל זאת הלבני מביא את המקראות שבמסורת חז"ל סימלו את הקירבה בצרה, בייחוד בגלות, "בכל צרתם לו צר" (לפי ה"קרי") "עמו אנכי בצרה" . על אחת כמה וכמה הלבני מאשר את משמעותם בשואה (ראה הבאתם אצל חסיד כמו בעל "אש קודש" כי אין נתק בין האדם והאמונה. השלמות של הקרבנות נשמרת. הם נשמדים אבל לא נפרדים מנפשם.
    7 הוא הגבול בין הבטחתו לקיום ("לא…לכלותם") לבין הפרתה.
    8 הזהרה: זה פירוש של מי שלא מתמצא בידיעת הקבלה. הזהרה זאת תופסת גם על הדברים הבאים. אין כאן דברים של הלבני אלא של הכותב ההדיוט.
    9 ראה ב"אפילוג" ג) היסטוריה של שותפות שדעכה (עמ'102-106)
    10 יש צורך בסופר נאמן כדי לאסוף כל הפירוטים ההסברים ההארות לתהליך זה שהלבני מוסר בשיחות פרטיות. יש בהן פרשנות שלמה לפסוקים : ל"..הנה מלאכי ילך לפניך וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם" (שמ'לג,לד) כהתרחקות יותר מעונש, "לא אעלה בקרבך.." כצורך של קיום של העם, כמשקל לבקשת העם "דבר-אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן-נמות" (שמ' כ,טו), ההתאבלות של העם "והתנצלו בני-ישראל את עדיָם מהר חורב" כמודעות קשה להם על התרחקותה של השכינה וכו'.
    11 כך מסביר הלבני ה"נסים" במקרא גם "אחרי סיני", כגון בזמן סנחריב, וכו', וכבר ביציאת מצרים, התערבות כמו הכבדת לב פרעה וכו'
    12 בעמ'98 לא הייתי מבין ultimate כ-תוצאה "הכרחית" אלא "קצונית". אבל מה ידיעתי באנגלית כדי ל"תקן" תירגום?
    13 ניסיתי כאן לפרט מה שהנמן הסביר בביאור מרוכז וראוי ביותר. קשות לי התמיהות של הנמן במסקנות הסופיות שלו. על ה"נֶתֶק" בין תנ"ך לשואה אצל הלבני (אז מקובלת ה"המשכיות" לפי הדעה,אמונה –בגירסתה החדשה "אחר השואה"- ש"אין ייסורים בלא חטא אין מוות בלא עוון"). על הלימוד ועל התפילה אין לשואה השפעה,כפי טענתו של הלבני, בסופו של דבר? ולא על ההבנה של ההיסטוריה ועל העשייה בה הקשורה בהבנתה, בבניית חיי העם ובפרט גם בארץ?

    • שלום דן,
      אם ברצונך לשלוח מאמר תגובה לעיתון עליך לעשות זאת על ידי שליחת קובץ וורד לכתובת shabbat.makor@gmail.com
      האתר מתאים יותר לתגובות קצרות – או כאלה שמסיבות שונות לא ייכנסו לעיתון (למשל שחלף זמן מאז המאמר אליו הם מגיבים, או שאין לנו מקום להכניס את התגובה או שבחרנו להפסיק את הדיון בנושא).
      שבת שלום
      יואב שורק

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: