בתי הדין של ירושלים הכריזו על תענית, וחנוכה – שחל רק בסוף דצמבר – הביא איתו את הגשם המיוחל. טעימה של תרבות מרכז אירופית בלב הלבנט

זקני צפת אולי לא זוכרים טוב, אבל ההיסטוריה זוכרת: שני מכתבים עוקבים מכסלו תרס"ו, שלהי 1905, נותנים לקורא את טעמה של ירושלים בעת ההיא ואת התלות הקבועה בגשם. המכתבים, שכתב יוסף צבי קרליבך, מורה צעיר שעלה מגרמניה, אל משפחתו שנשארה שם, נכתבו בגרמנית אך תורגמו לעברית ונאספו אל תוך ספר בשם "מכתבים מירושלים" (הוצאת אריאל, ירושלים 1996) בידי בתו, פרופ' מרים גיליס-קרליבך – ששלחה לנו אותם בהקשר של השבוע האחרון.

המורה הצעיר שב בהמשך לארץ הולדתו ונעשה לימים לרבה של המבורג ולאחד הבולטים שבמנהיגי יהדות גרמניה. הרב ד"ר יוסף צבי קרליבך נספה באביב תש"ב במחנה ריכוז. בנו, הרב שלמה קרליבך, הוא מרביץ תורה בארצות הברית ומממשיכי דרכו של הרב יצחק הוטנר זצ"ל; אחיינו המנוח, ר' שלמה קרליבך, הוא 'הרבי המרקד' המפורסם.

הנה קטעי המכתבים:

שלוש תעניות

"ירושלים, 8 בדצמבר 1905 [י' בכסלו תרס"ו]

אנו מתקרבים במלוא המרץ לחג החנוכה ועדיין לא כתבתי את מכתבי המובטח. זה זמן רב אני חייב לכם את חוב הכתיבה; ואילו הטבע, כאן בארץ ישראל, חייב לנו את חוב הגשם. כי הנה חודש כסלו עובר ועדיין לא פקדו אותנו הגשמים. בורות המים ריקים והשדות צמאים.

על פי הדין או המנהג המצוינים בתחילת מסכת תענית הכריזו כמקובל בתי הדין הרבניים המאוחדים של האשכנזים והספרדים על שלוש תעניות. אלו קיבלו צביון חמור ביותר, כי הוסיפו על אמירת הסליחות הרגילות הנהוגות גם תפילות תחנונים מיוחדות בליווי תקיעת שופר, למען יהודי רוסיה. בחוץ לארץ מונפת החרב ומבית גובר החשש – ובדין: כי אם יפסיקו יהודי רוסיה לשלוח את תרומתם הכספית הקבועה או יצמצמוה, ואם גם יעצור הקב"ה את השמים ולא ייתן את מטר הארץ בעתו, הרי שעתידם של רבים מאנשי ארץ ישראל יהיה תלוי מנגד.

יופי של אביב

"מאידך אנו נמצאים בעיצומה של עונה נפלאה ונהנים לרוב מזיו החמה. אך הרחובות מכוסים באבק, והרופאים טוענים שהאקלים האביבי, הבלתי טבעי עכשיו בתקופת המעבר, מזיק מאוד לבריאות. ואכן, מחציתה של אוכלוסיית ירושלים חולה… אבל אני, מנקודת המבט האישית הסובייקטיבית שלי, מקבל את האביב הארוך בברכה רבה, מה גם שמכת הארץ – השפעת – ב"ה פסחה עליי עד כה, ולו כדי שאשיר שירים ותשבחות בשבח האביב המתמשך. ובכלל, על מי יימאס מזג האוויר היפה הזה?

וכך קרה שהסמינר שלנו יצא לטיול עוד בסוף חודש נובמבר, שעה שאתם אחיי יושבים לכם בקלן ושיניכם נוקשות מרוב קור. מובן מאליו שלא החמצתי הזדמנות זו לצאת למסע, ובכלל אין להעלות על הדעת שייערך טיול כזה בלעדיי. […]".

גשם בשפע

כעבור אחד עשר יום שולח אותו מורה צעיר מכתב לאביו (ר' שלמה, רבה של ליבק) – ומעיד כי החורף הגיע סוף סוף, עוד לפני חנוכה:

"ירושלים, 19 בדצמבר 1905 [כא בכסלו תרס"ו]

"בחוץ מייבבת הרוח וגשם יורד לסירוגין. ימי הצום והתענית שערכנו לפי הוראת בית הדין שלנו לא איחרו להשפיע, ואנשי ארץ ישראל אשר "למטר השמיים תשתה מים" (דברים יא) קיבלו עתה את גמולם בשפע על מה שנמנע מהם ימים רבים.

בה-בעת סוער ורוגש ימה של יפו, והאניות אינן יכולות לעגון שם. על כן חלה הפרעה בלתי נעימה בקשר המכתבים הקבוע, ונשאלת השאלה האם מכתב זה יגיע אליכם בזמן הרגיל, היינו אחר עשרה ימים. דווקא עכשיו לא הייתי רוצה שיחול עיכוב כלשהו, שכן בעוד עשרה ימים תחגוג אתה, אבא יקר, את יום הולדתך השישים.

ביום הזה באות שורות אלה להזכירך שאחד מבניך, אמנם לא הטוב ביותר ולא הראוי לך ביותר, רוחש לך אותה אהבה והוקרה ככל השאר. ואותו בן, חרף הימצאותו במרחקים, חוגג יום יפה זה בשמחה ובצהלה, והיה נותן את כל מה שיש לו ליפול על צווארך ביום זה ולגלות את לִבו לפניך. שעות יפות אלה יחגגו איתך כל האחים המתגוררים בליבק, ואלה היכולים לנסוע לשם, וגם הקהילה כולה שמחה ודאי להשתתף בשמחת מנהיגם! "אולם לאדם החי חיי בדידות הרחק מהוריו ומאחיו, היגון מדכא את האושר הקרוב ללִבו, ומחשבתיו נודדות ויורדות תדיר אל מרחבי האולמות של אביו", אומר גתה. ואם אי פעם ארגיש מצב נפשי זה, הרי זה עכשיו […]".

י.ש