איך התבשל המטבח (לפרשת מקץ. גיליון 695)

"הבא את האנשים הביתה וטבֹח טבח והכן כי אִתי יאכלו האנשים בצהרים" (בראשית מג טז)

"ניתן לקבל מבחר מנות מהמטבח החלבי או הפרווה שלנו", מבשרת מודעת פרסום של מסעדה כלשהי בדרום הארץ. הצירוף "המטבח החלבי או הפרווה" אינו נראה זר בעינינו – אך לו היה נתקל בו יהודי בן הדורות הקודמים אפשר שהיה תמה:  הכיצד ילכו יחדיו מטבח – הנגזר מן השורש טב"ח – ומאכלי פרווה, שלא לומר חלב?

השורש טב"ח במקראות מתייחס לזבח ושחיטה. בפרשת משפטים למדנו: "כי יגנֹב איש שור או שה וטבחו או מכרו – חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה". ובפורענות שבספר דברים נאמר: "שורך טבוח לעיניך ולא תאכל ממנו".

בפרשתנו מצווה יוסף את אשר על ביתו: "הבא את האנשים הביתה וטבֹח טבח והכן כי אִתי יאכלו האנשים בצהרים". טבוח טבח פירושו שחוט זבח, וכך אכן מתרגם אונקלוס: "כוס נכסתא". בסעודה עצמה אמנם אומר יוסף "שימו לחם", אך כבר למדנו שבלשון המקרא "לחם" אין פירושו רק מאכל הדגנים המוכר לנו, ואף הבשר נקרא בשם זה (בסיום פרשת ויצא נאמר: "ויזבח יעקב זבח בהר, ויקרא לאחיו לאכל לחם". כידוע, בערבית לַחְם פירושו בשר). יתרה מכך, אונקלוס, שלא כמנהגו, מוסיף מילות ביאור לאחר דברי הכתוב בהמשך "כי לא יוכלון המצרים לאכל את העברים לחם כי תועבה הוא למצרים", ומוסר: "ארי בעירא דמצראי דחלין ליה עבראי אכלין". כלומר, הלחם האמור כאן הוא בשר צאן – הנחשב אלילם של המצרים ולגביו נאמר כי תועבת מצרים הוא (שמות ח: "ויאמר משה… הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלנו?").

כהרחבה משחיטת הצאן והבקר התפרס השורש טב"ח וחל אף על הרג בני אדם. ישעיהו הנביא נושא נבואת פורענות קשה למלך בבל, ובין השאר מנבא: "הכינו לבניו מַטְבֵּחַ בעון אבותם" (פרק י"ד). מַטְבֵּחַ פירושו מקום הרג וטבח. בה בלשון בחר הפייטן מרדכי, שחיבר את הפיוט "מעוז צור" כנראה בגרמניה לפני כ-800 שנה: "לעת תכין מטבח מצר המנבח – אז אגמור בשיר מזמור חנוכת המזבח". המילים מטבח ומזבח אינן אפוא רק חורזות זו לזו, אלא גם קרובות משמע.

שר הטבחים – שף או מוציא להורג?

נחלקו חכמינו בדבר תפקידו של פוטיפר שר הטבחים אשר לפרעה, האם מדובר כאן במשמע הראשוני – טביחה שהיא שחיטת בהמה – או שמא בטביחה שהוראתה הוצאה להורג. רש"י מפרש: "הטבחים – שוחטי בהמות המלך". לעומתו תרגם אונקלוס "רב קטוליא", היינו האחראי מטעם המלך על הריגת הנידונים למוות. כמותו פירש גם רשב"ם, נכדו של רש"י שלא פעם חולק על סבו הגדול: "שר הטבחים – על ידו נידונין הנרצחים והאסורים בבית הסוהר שלו".

עדויות מן התנ"ך ישנם לשני המשמעים. בספר שמואל א (פרק ט), בעת פגישתו הראשונה של שאול עם שמואל, מורה הנביא לטַבָּח להביא את המנה שנשמרה עבור שאול: "וירם הטבח את השוק והעליה וישם לפני שאול". הטבח כאן הוא האחראי על שחיטת הבשר ועל הכנתו לאכילה. בדומה, בשעה שהשמיע שמואל באוזני העם את משפט המלך, הזהירם: "ואת בנותיכם יקח לרקחות וּלְטַבָּחוֹת ולאֹפות". אף כאן הטבחות הן הממונות על השחיטה ועל הכנת המאכלים.

לעומת זאת, ישנם גם טבחים אחרים. כינויו הקבוע של נבוזראדן שרו של נבוכדנאצר, מחריב המקדש, הינו "רב טבחים". גם שם מבאר תרגום יונתן "רב קטוליא", ודומה שבמקרה זה אין חולק כי בטֶבַח אנושי מדובר כאן ולא בהכנת מאכלי המלך. יתרה מכך, בארמית שבספר דניאל מפרש הכתוב עצמו שרב הטבחים הינו האחראי על ההוצאה להורג. לאחר כעסו של המלך נבוכדנאצר בשל העובדה שאיש לא פתר את חלומו, נאמר: "באדין דניאל התיב עֵטָא וטעם לאריוֹך רב טבחיא די מלכא די נפק לקַטָּלָה לחכימי בבל" (= "אז דניאל השיב עצה וטעם לאריוך שר הטבחים אשר למלך, אשר יצא להרוג את חכמי בבל"). דומה שעל פי פסוק זה הכריעו רשב"ם וההולכים בדרכו שפוטיפר שר הטבחים היה המוציא להורג, ולא הטבח כמשמעו אצלנו.

אגב, לפי פירושו של רש"י, שרב הטבחים הוא המופקד על צוות טבחי המלך, יש לדמות תפקיד זה למילה הרווחת כיום לטבח מומחה, "שף" – שאין פירושו אלא "צ'יף" בצרפתית, היינו האחראי על צוות המבשלים.

על כל פנים, הטַבָּח העברי החל את דרכו בתור השוחט – אך אט אט החל לעשות גם מלאכות שונות הקשורות בהכנת המזון. גם בלשון חז"ל רוב אזכורי הַטַּבָּח נוגעים למלאכתו העיקרית – השחיטה וחיתוך הבשר. כך למשל שנינו בגמרא במסכת חולין משמו של רב: "הַטַּבָּח צריך שלושה סכינין: אחת ששוחט בה, ואחד שמחתך בה הבשר, ואחד שמחתך בה חלבים". אך גם מלאכת הבישול נכנסה תחת סינרו של הטבח, וכך אנו מוצאים למשל במשנה במסכת פסחים התייחסות ל"עמילן של טבחים", ופירושו: "חטים שעדיין לא נגמר בישולן… ועושים מהן כיכרות קטנות, ומכסין באותן הכיכרות קדרות האוכל בעת שהאוכל קרוב להתבשל" (פירוש הרמב"ם למשנה). הווה אומר, הטבחים אינם עוסקים רק בסכינים אלא גם בסירים ובבישולים.

בית המבשלות

מאימתי ישנו מִטְבָּח בעברית? ככל הנראה זהו חידוש של אליעזר בן יהודה (אף שאינו נזכר במילונו). בן יהודה כידוע הרבה לשאוב מילים ומשמעים מן הערבית, וכך נהג גם בעניין המטבח. לעומת העברית שבה נשאר הטַבָּח קרוב למלאכות הבשר, בערבית ההתרחבות הסמנטית הייתה בולטת יותר, ובה משמש השורש טב"ח במשמעות בישול כללי, אף שלא בהקשר בשרי. הערבים קוראים למקום הבישול בשם מַטְבַּח, ובהשפעתם חידש בן יהודה את המִטְבָּח העברי, שיכול להיות גם חלבי וגם פרווה, כפי שהובא בתחילה (על המילה היידית פרווה, ועל התחליפים העבריים שהוצעו לה, נדון בעז"ה פעם אחרת).

ואיך קראו למטבח קודם לכן? ביחזקאל (פרק מ"ו) מתאר הנביא את שראה במראות א-לוהים במקדש: "ויוציאני אל החצר החיצֹנה… ויאמר אלי אלה בית המבשלים אשר יבשלו שם משרתי הבית את זבח העם". בהשראת "בית המבשלים" שבמקדש נקרא המטבח הביתי בשם זה. כך למשל כותב הרשב"א בספרד לפני למעלה משבע מאות שנה: "אם רצה שמעון לעשות מחיצה בבית המבשלים כדי שלא יעלה העשן אל העלייה…" (שו"ת, ח"א סי' תתקז). בהמשך הדורות, מסיבות טבעיות, נקרא המטבח גם בשם "בית המבשלות". כך למשל בספר "ערוך השולחן" לר' יחיאל מיכל אפשטיין (נפטר לפני כמאה שנים ברוסיה הלבנה): "זה שאסרו חכמים להעלותם [= בשר וחלב] על שולחן אחד זהו דווקא בשולחן שאוכלין עליו, אבל בשולחן שסודר עליו את התבשילין כמו שולחן של בית המבשלות מותר ליתן זה בצד זה".

במקביל לחידושו של בן יהודה היו שרצו לקרוא למקום הבישול בשם "מִבְשָׁלָה" (ביאליק למשל), אך התבשיל לא עלה יפה והדוברים העדיפו להכין את מאכליהם במטבח (אם היה מתקבל השם מבשלה, איך היו קוראים למטבחון המדיני-ביטחוני – מבשלון?).

מודעות פרסומת

פורסמה ב-24 בדצמבר 2010, ב-גיליון מקץ / חנוכה תשע"א - 695, עוד מילה / יעקב עציון ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: