עיון משווה בתיאורי המכות בתורה, בתהילים ובמקורות חיצוניים מלמד שסיפורי המכות עוצבו בהתאם לתרבות המצרית, שפחדה מעיקר מאי הסדר

כמה מכות היו? לכאורה כל ילד יודע לדקלם את עשר המכות, אבל מסתבר שיש הפתעות בחיים. הנה, למשל, פרקי תהילים המספרים על המכות, בשני פרקים, מונים אחרת. כך בפרק ע"ח:

וַיַּהֲפֹךְ לְדָם יְאֹרֵיהֶם וְנֹזְלֵיהֶם בַּל יִשְׁתָּיוּן. יְשַׁלַּח בָּהֶם עָרֹב וַיֹּאכְלֵם וּצְפַרְדֵּעַ וַתַּשְׁחִיתֵם. וַיִּתֵּן לֶחָסִיל יְבוּלָם וִיגִיעָם לָאַרְבֶּה. יַהֲרֹג בַּבָּרָד גַּפְנָם וְשִׁקְמוֹתָם בַּחֲנָמַל. וַיַּסְגֵּר לַבָּרָד בְּעִירָם וּמִקְנֵיהֶם לָרְשָׁפִים. יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים. יְפַלֵּס נָתִיב לְאַפּוֹ לֹא חָשַׂךְ מִמָּוֶת נַפְשָׁם וְחַיָּתָם לַדֶּבֶר הִסְגִּיר. וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּמִצְרָיִם רֵאשִׁית אוֹנִים בְּאָהֳלֵי חָם.

הפרק מונה למעשה שבע מכות, ולכל אחת מוקדש פסוק הבנוי בתקבולת: דם, ערוב, ארבה, רשפים, חרון אף, דבר ובכורות. כך הוא גם בפרק ק"ה:

שָׁלַח חֹשֶׁךְ וַיַּחְשִׁךְ וְלֹא מָרוּ אֶת דְּבָרוֹ. הָפַךְ אֶת מֵימֵיהֶם לְדָם וַיָּמֶת אֶת דְּגָתָם. שָׁרַץ אַרְצָם צְפַרְדְּעִים בְּחַדְרֵי מַלְכֵיהֶם. אָמַר וַיָּבֹא עָרֹב כִּנִּים בְּכָל גְּבוּלָם. נָתַן גִּשְׁמֵיהֶם בָּרָד אֵשׁ לֶהָבוֹת בְּאַרְצָם. וַיַּךְ גַּפְנָם וּתְאֵנָתָם וַיְשַׁבֵּר עֵץ גְּבוּלָם. אָמַר וַיָּבֹא אַרְבֶּה וְיֶלֶק וְאֵין מִסְפָּר. וַיֹּאכַל כָּל עֵשֶׂב בְּאַרְצָם וַיֹּאכַל פְּרִי אַדְמָתָם.  וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּאַרְצָם רֵאשִׁית לְכָל אוֹנָם.

גם כאן, שבע מכות: חושך, דם, צפרדע, ערוב הכולל כינים, ברד, ארבה, בכורות.

אכן, מספר המכות לא נזכר בספר שמות וגם לא במקרא כולו. מלבד עובדה זו, ישנן מכות שלא קדמה להן כל התראה והן חלפו מעצמן, ולפחות ארבע מכות קשורות לבעלי חיים, שלוש מתוכן רצופות (צפרדע, כנים, ערוב), ומתוכן אחת – ערוב – מתפרשת על ידי רוב המפרשים כבליל של בעלי חיים רבים. ומה ימנע מהצופה בן הזמן לראות אם כך בצפרדע ובכינים מכה אחת, או בערוב מספר מכות?

מסתבר שהבחירה במספר עשר איננה נובעת בהכרח מהאירועים עצמם. הבחירה במספר עשר, השלם המתמטי, במקום השבע הטבעי יותר לספרות המקרא והמצוי יותר, נובעת מהתאמת הסיפור לאווירה ולתרבות המצרית, שהייתה ככל הנראה התרבות הראשונה בעולם שפיתחה שיטת מספרים וחישובים על בסיס עשר. פרקי התהילים, שחוברו בירושלים ולמען יהודים, בחרו את המספר שבע.

גם בחירת המכות נובעת ממקום משכנו של הכותב. במכות פרקי תהילים ניכרת הרחבה במכת הארבה, והיא מוכפלת ואף משולשת; ובכלל כמעט כל מכות תהילים עוסקות בתבואה ובמקנה. מכות שמות, לעומת זאת, מקדישות מקום נרחב יותר למכות הגוף. מכאן נראה שמזמורי תהילים מותאמים יותר לתנאי הארץ, שבה אולי היה הארבה איום קטלני יותר מבמצרים העשירה והמאורגנת, ואילו איום בעלי החיים לא היווה איום של ממש. בסיפור שמות, לעומת זאת, המתרחש במצרים, הודגשו האלמנטים הרלוונטיים למצרים.

איור: מנחם הלברשטט

זעזוע מערכתי

מזה דורות אחדים ידוע פפירוס מצרי המכיל תיאור של סדרת אסונות שבאו, או יבואו, על מצרים, והוא מופנה כתוכחה למלך מפי חכם ששמו איפוור. הנה מקצת מתוכחותיו:

יבשו הנשים, ואף אחת אינה יכולה להרות. עניים נהיו בעלי אוצרות… מתים רבים נקברים בנהר… הנהר הוא דם… מקדשי מצרים העליונה אינם משלמים מסים…' ילדי האצילים מוטחים בקירות… כל המשרתות חופשיות בלשונן, וכשגבירותיהן מדברות, לטורח הוא למשרתים…. הדרכים [אינן] שמורות… הקסם נחשף, לחשים נעשים נטולי־כוח כי הדיוטות חוזרים עליהם… האש עלתה גבוה. להבתה הולכת קדימה כנגד אויבי הארץ… נעלם הצחוק, יללה מתפשטת בארץ.

הדעות חלוקות הן לגבי משמעותו של התיאור והן לגבי זמנו. מספר ביטויים בטקסט הזה מזכירים אירועים מסיפורי המכות, ובהם הדם, היללה, מות הילדים ועוד. אבל היצירה בכללותה מדברת בעיקר על שחיתות ואנרכיה נרחבת, אין בה כמעט אסונות טבע, והיא אינה מספרת כלל על בריחת המון עבדים אלא להיפך, על פלישת ברברים. מכל מקום ברור מהטקסט הזה, ומעוד נוספים, שמכות מצרים אכן משקפות את פחדיה של מצרים. דימוי הנהר כדם, כמו הפחד מפני מרד עבדים, מהשתלטות המדבר על הארץ וממגפות מקנה ואדם, מוצאים את ביטוים גם ביצירות מצריות אחרות, ומהווים את התשתית הספרותית לפרשתנו ולפרשה הבאה. הווה אומר, סיפור יציאת מצרים לפחות נכתב כהד לדימויים שהיו רווחים בעולמם של בני מצרים הקדומה.

מסקנה העולה מכאן היא שאין לגשת לחינוך אלא מתוך עולמו של החניך. ולא רק מפני שהפחד מפני הכאב המוכר גדול יותר מן ההפתעה שבכאב החדש; יש כאן אמירה המתחברת לעולמו של המצרי. ועולמו של המצרי היה מסודר ומאורגן: מערכות ההשקיה, הטבע האקלימי המסודר שאין בו הפתעות, קיסרות העבדים שמִדרגה ההיררכי ברור ובטוח. מצרים הייתה יציבה כשמש עצמה. והדברים שהמצרים עצמם מחשיבים כיסודות תרבותם ותודעתם הם הם העומדים במוקד הפעילות של פרשיות אלה, כשמערכת אחרי מערכת עוברת זעזוע, מן היאור ועד לשמש עצמה ולשלשלת הירושה השלטונית.

פירות עתידיים

התועלת הישירה באמצעים חריגים אלה הייתה מעטה. מרגע שחלפה הסכנה הישירה – פרעה פותח במרדף חדש. גם ישראל עצמם לא הושפעו לעומק מההתרחשויות שאירעו מול עיניהם. כך אומר יחזקאל: “אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ". ולמרות הכול, למרות אי ההצלחה היחסית בתחילת הדרך, האירועים האלה הפכו להיות זיכרון מכונן בחוויה הישראלית לדורותיה.

וגם בזה יש לקח לכל מי שעוסק בחינוך: אין כישלון חינוכי. לכל דבר יש פירות, גם אם לא כאן ועכשיו. החניך או הילד עשוי לדחות את מאמצי מחנכיו, ולעתים אף ללכת בדרך ההפוכה לחלוטין. אולם הזרע נזרע, ובבוא היום נבוט ינבוט.

ד"ר חגי משגב הוא חוקר ולומד מקרא וכתובות עתיקות, מלמד באוניברסיטה העברית ובמכללות הרצוג וגבעת וושינגטון. בעל הבלוג misgav.blogspot.com

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ה טבת תשע"ה, 16.1.2015