49 שערי יצירה / נעה לאה כהן

בשפה נשית ובקול ארצישראלי איגדה האמנית דבורה יהודית מרגוליס את יצירותיה על ימי ספירת העומר לספר. יצירת מופת משובחת ומקצועית ביסוד שבתפארת התגלגל לידי דרך מקרה "ספר העומר": 49 דפים מעוצבים ברמת גימור גבוהה ובהם ציורים והסברים על הכוונות של כל יום ויום מימי הספירה. הספר עמד על שולחן מארחיי ולא יכולתי להסיר ממנו עין.

במלכות שבתפארת יצרתי קשר עם האמנית דבורה יהודית מרגוליס מבית יתיר, יוזמת הספר, ובנצח שבנצח נפגשנו בירושלים ביום גשום במיוחד. השפע מן השמים התערבב בשפע הציורים ובאישיותה השופעת של אמנית בשלה במיוחד. התחושה הייתה שהכרנו מזמן, והתהייה איך ייתכן שלא נתקלתי בעבודותיה עד כה הייתה תלויה באוויר. יהודית מסבירה שהיא מתנהלת בשתי פאזות: יצירתה נובעת מכוחה של ארץ ישראל, אך החשיפה של עבודותיה והדיאלוג שהן יוצרות מתקיימים, לצערנו, רק בחוץ לארץ.

כמו ספירלה

מרגוליס למדה אמנות בניו יורק בשנות ה־60, עוד לפני שהמילה פמיניזם הייתה מוצר זמין לכל דורש ולפני שג'ודי שיקגו וברברה קרוגר הביאו את יצירותיהן אל חלל העולם. היא זוכרת איך בהיותה בת מצווה לערך (בת מצווה לא חגגו לה, כי התפיסה אז הייתה שבת לא חייבת ללמוד עברית) הייתה הולכת למוזיאונים יחד עם אביה האמן, ומול יצירה של הפסלת לואיס נוולסון היא קראה בהשתאות: "וואו, היוצרת היא אישה!".

בשנות לימודיה היא יצרה בשיטה המסורתית ובסגנון ריאליסטי, אך תמיד הרגישה שמשהו חסר, שדבר חשוב עוד לא נאמר ועוד לא יצא לאור; דבר שהוא פנימי, נסתר, עמוק ומהותי לאישיותה, אך לא היה נהוג להתבטא כך אז. אחרי שנים חזרה לסיבוב שני, וסיימה M.F.A באוניברסיטת בקליפורניה. שם גילתה את השפה החדשה באמנות של הקולאז‘, האבסטרקט, עיצוב הקו האיורי בספרי אמן והחיבור אל השפה הנשית.

תפארת שביסוד

תפארת שביסוד

את המסע הארוך של חייה היא מגדירה כספירלה אחת גדולה הנשאבת במעגלים פנימה וחוזרת על אותם מקומות מעמדה עמוקה יותר. “וכך היה צריך להיות“, היא אומרת בהשלמה גמורה, “להיות שוב במקומות שאם הייתי מתכננת מראש או מכוונת מטרה, כמו שהדור היום חי ומתכנן את הקריירה שלו, אולי לא הייתי חוזרת אליהם. אלא שכמו בספירת העומר אנו נדרשים בכל שנה שוב ושוב לספור את הימים ולהעמיק את משמעותם, ולא להיות באותה הנקודה. לשאוב את העוצמה של כל יום בפני עצמו, כאילו לא קיימים ימים נוספים, ולהבין שהיום הזה הוא חלק ממערך מובנה, גיאומטרי, ספירלי“.

בספרה מביאה מרגוליס עבודות שבהן השקיעה שבע שנים מחייה. וכמה מטפורית היא הספרה שבע בעניין הזה. למעשה, היצירות מורכבות מכל ניסיון חייה העשיר, הכולל מסע זהות אישי, אִמהות, זוגיות ופרֵדה מבעלה האהוב דיוויד מרגוליס, אבלות כואבת וארוכה והתמודדות עם מחלות הקרובים לה.

מתי נולד הרעיון לספר?

"את הספר התחלתי בסמוך לפטירתו של בעלי", היא מספרת. "הוא ביקש ממני להספיק לראות אותו, אך ידעתי שלא אסיים בזמן. אחרי מותו הרגשתי שאין לי טעם לחיות. הייתי שבורה ומותשת ולא ידעתי איך אתמודד עם החיים הפשוטים. רציתי להצטרף אליו. העבודה על ספר העומר הפכה להיות עיקר חווית החיים שלי. תפרתי את עבודותיי יום יום בעבודת עמל, כשבמקביל לקחתי את הבגדים שלו, חתכתי אותם לחתיכות, צירפתי להם בדים ממסעותינו המשותפים הרבים בעולם ותפרתי במעין אקט תרפויטי שמיכת טלאים גדולה. עכשיו היא כבר מספיק גדולה, הגיע הזמן לסיים. חשבתי בתמימות שעליי לעבוד על הספר בספירת העומר בלבד, וכך עשיתי בשנתיים הראשונות. עם הזמן הרגשתי שהרעיונות מציפים אותי כל השנה, והחלטתי לשחרר את הקונספציה הראשונית".

גבורה שבגבורה

גבורה שבגבורה

ימי קרליבך העליזים

למה דווקא ספירת העומר?

"חזרתי בתשובה בשנות ה־60, בימי קרליבך העליזים בסן פרנסיסקו, שם גרתי תקופה עם בעלי. הייתי עסוקה שנים רבות בניסיון לחבר בין חיי ההלכה הנוקשים והחדשים לי, שפתאום הפכתי להיות מוקפת בהם באופן יום יומי, לבין הכוונה העמוקה שמאחוריהם. העיסוק האמנותי אפשר לי להתחבר אל הדברים ולא להפכם להרגל. הייתי לומדת חברותא עם אנשים רבים, וכל אחד תרם לי אספקט ליצירה ותובנות למצוות השונות. כשלמדתי על ספירת העומר, מצווה מתמשכת ושגרתית שיכולה להיות מאוד טכנית וחיצונית, לא ידעתי על המידות הקשורות לספירה ועל הכוונות העומדות מאחוריה, והיה לי חשוב ללמוד אותן“.

בחיפושיה אחר מורה היא פגשה בשרה יהודית שניידר, תלמידת חכמים מן הרובע היהודי. השידוך בין השתיים פרח, כשהרבנית גם מקשרת בין ציוריה של מרגוליס לנושאי יסוד בזוהר ובמקורות הקבליים. לאט לאט סיגלה מרגוליס את השפה החדשה; שפה של קודים פנימיים, צבעים ומבנים גיאומטריים, המתארים את העולמות הגבוהים ובדרך עלומה משפיעים על עולמנו התחתון. מרגוליס מציינת שלא תמיד הקשר בין התמונה המצוירת לבין המידה המתוארת הוא ישיר.

“ההקשר נעשה באופן אינטואיטיבי“, היא אומרת, “שכן מעורבים בציורים גם חוויות אישיות חזקות ואנשים המעורבים בי. הקפדתי לא להפוך את הציור למערכת קריאה ברורה מראש עם חוקים מוצקים וקבועים, כדי לאפשר את האסוציאציה ואת הקריאות השונות. אי אפשר לתאר ויזואלית מערכת השייכת לעולמות קוסמולוגיים שאין לנו תפיסה בהם, אך אפשר לחוש אותם באופן אינטואיטיבי. חשוב לי לומר שהציורים שלי אינם איורים, אלא תובנות נשיות בניסיון להתחבר לכוח של ימי הספירה. אם תשאלי אותי מה מייחד את הספר משאר הספרים שנכתבו לאחרונה בנושא, אומר לך בלי להסס – זה ספר שילדו אותו שתי נשים, וזה לבדו בעל משמעות גדולה“.

עניין הספירה הוא דבר מהותי בכוח הנשי ביהדות. הספר מגלה את הפן המיוחד הזה לא באופן מתריס או בוטה, אלא באופן הטבעי ביותר. הדימוי שבחרה מרגוליס לפתיחה של הספר מדגיש זאת, ובו נראית ידה של האמנית אוחזת בכד ושופכת מים. עולם הדימויים בספר צומח אומנם מן הקבלה, אך התרגום הסגנוני שלו מתכתב עם האמנים בן שאהן האמריקני ומיכאל סגן כהן הישראלי; סגנון מרושל ולא מהוקצע במכוון הרומז ל־bad painting, כדי לבטא רעיונות מופשטים ועמוקים בשפת דימויים נאיבית.

לקורא בספר, זה המצוי בעולם האמנות, יש תחושה מוכרת – כאילו נפגש עם הציורים קודם. חיבור של האמנים אריה ארוך עם פול קליי, או של המוטיב הצמחי במגזרות הנייר של מאטיס יחד עם יכולת רישומית נוסח כיתאי. כל אלו יוצרים תמהיל חריף של סגנון עיצובי שבלוני לכאורה, אלא שבבשלות ייחודית מצליחה מרגוליס להתעלות ולהגיע לשיא. עם כל הפיכת דף היא מצליחה להפתיע, ואי אפשר לצפות מה יביא בחובו הדף הבא.

מדיטציה ונחשים

הדימוי שנבחר להוד שביסוד נראה ברגע הראשון כסתירה לטקסט הנלווה אליו. הכוונות מראות על חיבור בין הקב"ה לנשמה ועל תקשורת המביאה לאורות זורחים בעוצמה גבוהה, והתמונה קודרת ובתוכה ציפור כהה, דמות סתומה. "יש להבין", אומרת מרגוליס, "משהו קרה לציור שלי כשהגעתי לארץ ישראל, דבר שלא הבנתי אותו בתחילה והתבהר לי עם השנים. ראשית כול נפתחתי למופשט, למרחבי הצבע והצורה. יחד עם זאת, הייתי רואה דימויים שכמו צנחו לתוך ראשי ולא ידעתי מהיכן הם או מה טיבם. הייתי חייבת להיכנע להם והם הפכו למוטיבים קבועים בעבודתי, כמו הציפור השחורה והאותיות העבריות. לפני כן ציירתי רק את האותיות הלועזיות וחשתי שהאותיות בעברית יהיו סוג של אילוץ לא כן. הדברים השתנו בארץ".

את מדברת כל הזמן על הציור ממקום אמיתי. איך את יודעת שהגעת אליו?

"אחת הדרכים להגיע למקום העמוק הזה היא דרך מדיטציה. היום לדוגמה אני מציירת אחת לשבוע בנקודת תצפית בעיר ערד ופשוט משחררת, מגיעה למקום הבלתי נתפס הזה שבו האמן מרגיש שהיצירה לא נובעת ממנו ישירות אלא עוברת דרכו. אנשים חושבים שמדיטציה זה לא לעשות כלום, אבל בשבילי מדיטציה היא השלב שבו אני בשיא הערות, המודעות והאישיות שלי. כך הגיע דימוי הנחש לציור 'הוד שבהוד', הוא ל"ג בעומר. אין זה הנחש המאיים והמפחיד, אלא אנרגיה רוטטת שחבויה באדמת העולם וצריכה לפרוץ החוצה".

"גבורה שבנצח" הוא הדפס אבסטרקטי של חצי עיגול, הרומז לרחם ובתוכו צורת עובר. יהודית מרגוליס מספרת שהיא ממליצה על מדיטציה עם התמונה הזו למי שמתקשה בפוריות. צורות אובליות דומות נמצאות ב"יסוד שבחסד", וריאציה חדשה ומדהימה לחיבור בין שמים למים, ההופכת את הכחול של איב קליין לכחול שמיימי טרנסצנדנטי שיכול גם לרדת לעולם הזה ולא לאבד מכוחו, וגם מהווה תשובה נשית ומקורקעת למארק רותקו המעורער.

חוזק וחוסן צבורים בלקט המשובח של העומרים האמנותיים של מרגוליס, המותיר לעולם הספר היהודי יצירת מופת משובחת ומקצועית. יש לקוות שהספר יוליך את האמנית גם ליצירת תערוכת רטרוספקטיבה גדולה, שתחשוף עוד ספירלות מחייה ותיתן את גונה הייחודי לנשים היוצרות בישראל מתוך חיבור למקורות.

את הספר ניתן להשיג דרך האמנית בכתובת judithmargolis@gmail.com ובחנות “פומרנץ“ בירושלים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ג אייר תשע"ג, 3.5.2013

About these ads

פורסמה ב-3 במאי 2013, ב-גיליון בהר בחוקותי תשע"ג - 821 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.

  1. כתבה נהדרת! תודה

  2. כתבה מצוינת ומעוררת השראה. תודה לנעה לאה כהן! ותודה ליוצרת

  3. מאוד יפה , אהבתי !

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 458 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: