הדרת הנשים מפעילות בית הכנסת איננה פוגעת רק בנשים אלא במקום עצמו, המאבד את האותנטיות וחי במציאות אבודה. קריאה לישרות ולרכות 

חיי הנפש שלנו מחולקים במחיצה, ממש כמו בית הכנסת. אנחנו דוחקים אל מעֵבר למחיצה הפנימית יסודות של חוש הביקורת, החמלה וההיגיון הבריא. להתרחשות רוחנית נדרשות פתיחות והקשבה פנימה והחוצה. ואיך נשיר את שיר ה' באגרוף קפוץ?

במהלך ביקור בארצות הברית נקלענו בליל שבת אחד לבית הכנסת של הרב אבי וייס בריברדייל שבניו יורק. לאחר קבלת שבת ביקש הרב לפתע מהציבור לקום. הוא הפנה את תשומת הלב לכניסתה של חברת הקהילה, אשה אבלה בימי השבעה שלה, הזכיר את שמה ואת שם אביה שנפטר, והציבור כולו, גברים ונשים, פנה אליה, כמנהג, ואמר את דברי הניחומים היפים שנתנה ההלכה בפינו: "המקום ינחם אותך וגו'".

עמדתי שם, נפעמת מאוד, כאילו נס מתרחש לנגד עיניי. כאילו מחוז געגוע בלתי מושג של קבלה, של נחמה, של מאור פנים, מתממש פתאום למולי. היה שם משב לא-יאומן של רכות, של שותפות, של הכרה, של תמיכה קהילתית. ההתפעמות הזאת הטיחה בפניי באחת אמת ישנה שמחיצת ההרגל לא אִפשרה לי לראות עד אז. את האמת בדבר ההיעדר הזועק ברוב בתי הכנסת שלנו.

הלא אצלנו זה לא יכול לקרות. אצלנו האישה הזאת שקופה. איש לא יֵדע בכניסתה לבית הכנסת, ואיש לא יכיר באבלה. בית הכנסת שלנו משדר, לפחות מצדה הלא-נכון של המחיצה, תחושה הפוכה. מורשת שרובה מנהג ומיעוטה הלכה דוחסת לחלל התעלמות, ניכור וקשיחות, שהפכו לסוג של עיקרון דתי.

השיח הפמיניסטי הציע זה מכבר להקשיב למסר הארכיטקטוני של בית הכנסת שלנו באופן נקי, ללא תירוצים חיצוניים. בית הכנסת הוותיק, עם עזרת הנשים ביציע, אומר בפשטות: לנשים אין חלק במעשה הדתי. הן צריכות להיות רחוקות ככל האפשר ממוקדי הקדושה. חשוב מאוד שנוכחותן תוסתר ותוכחש בקרב העוסקים בתפילה ובתורה. נקודה שאינה מודגשת מספיק, לטעמי, היא העובדה שהמרחב 'למטה' הוא מרחב קהילתי פתוח. המרחב 'למעלה' הוא צר ומעגלי, מכוון את יושביו לא אלה לאלה כי אם כלפי מוקד הצפייה המשותף למטה.

במילים אחרות, גברים הם ציבור, קהילה, מתרחשת ביניהם אינטראקציה. ואילו למעלה לא רק שאין שותפות בנעשה למטה, אלא גם אין שותפות פנימית. כלומר, הנשים אינן ציבור. אין הן אלא אוסף של יחידים. בית הכנסת שלנו מכריז ואומר שלאישה אין קהילה, גם לא קהילה נשית. היא יחידה, ועבודת ה' שלה מתנהלת ביחידות. החיבור שלה לציבור כלשהו הוא אך ורק באמצעות אביה או בעלה, החבר בקהילה גברית שבה היא צופה פסיבית. זהו שיקוף מדויק של מצב חברתי עתיק שהיה ואיננו, מצב שבו לא הייתה לנשים דריסת רגל במרחב הציבורי ושותפות במשהו שאינו משפחתן הפרטית.

לבד מהנושא המדובר יותר של תחושת אי-היות, איון, שקיפות בעזרת נשים (מכירים את הרגע המוזר הזה של חוסר משקל בשעת עלייה במעלית?), יש בסיטואציה הזאת גם בדידות גדולה. בתוך המרחב הדתי שבית הכנסת אינו אלא סמלו, האישה נעדרת לא רק קיום ונראוּת, אלא גם קהילה. זה מה שהיה מרגש כל כך במחווה הקטנה של הרב אבי וייס. היא הצליחה לעקוף את הבדידות ואת השקיפות, היא הצליחה לבשר נחמה.

שלוש תגובות

להלן אומר רק בקיצור כמה אמיתות ידועות מכבר, מפני שהן אינן עיקר ענייני במאמר זה. אין צריך לומר שהתמונה הזאת מייצגת דיסוננס הולך וגדל, בלתי אפשרי כבר להכלה, בין העולם האותנטי שאנחנו חיים 'בחוץ' לבין המרחב הדתי שלנו. שהאילמות המוחלטת וההעלמה הנגזרות בבית הכנסת וספיחיו על נשים משכילות, יוצרות, מעורבות ומנהיגות בחיי הציבור הן אבסורד שנדרשת רק הזרה של רגע, התבוננות קצרה 'מבחוץ', כדי לחשוף אותו במלוא עוצמתו. גם נורמות הצניעות הנוהגות בבית הכנסת זרות לחלוטין לעולמנו. הגבר הדתי המצוי צופה מדי פעם בסרט וישמח לשבת בהופעה של יהודית רביץ. האומנם יצרו גובר עליו ללא תקנה אך ורק כשהוא שומע אישה מברכת 'אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו'? האומנם גבר ואישה בני חורין המשוחחים מתוך כבוד הדדי על המדרכה הופכים באחת, עם חציית פתח בית הכנסת, לחתול ושמנת? בהקשר זה כדאי להזכיר את הקביעה ש'במקום השראת שכינה לא חששו חכמים להרהור' (הרב עובדיה יוסף, שו"ת יחווה דעת ד, סימן טו; והסיק זאת מן העובדה 'שהתירו לאישה לקרות בציבור כשאין שבעה בקיאים לקרות').

מה כל זה עושה לנשים? שוב אדגיש כי עניין זה אינו במוקד דיוני. לא באתי לדון במצוקות נשיות או באינטרסים נשיים, כי אם בחיים הדתיים שלנו בכללותם. אבל אי אפשר שלא אסקור נושא זה בקצרה לפני שאמשיך. האישה הדתית המודרנית חיה בשני עולמות. באחד יש לה מקום, מרחב התפתחות אינטלקטואלי, כבוד, השתייכות, הכרה וביטוי. בשני נכפית עליה תחפושת של אישה מארץ ישראל הרומית, בבל הססאנית או אשכנז הביניימית. היא אילמת, זוכה לחינוך יהודי חלקי, מסונן-במכוון ונאיבי (התוכניות החד-שנתיות בכמה מדרשות רחוקות מלתקן מצב זה, וראו בהמשך),  ובמחוזות הקודש עצם קיומה מוכחש. בעולם האחד היא זוכה בכל העוצמה, העידוד, ההשתייכות והשמחה שמספקת קהילה, בשני היא שרויה בבדידות מזהרת.

אפשר לסווג את תגובתן של הנשים לשלוש דרכים. מיעוט קטן, שבית הכנסת ועולם התורה הוא בנפשו, נאבק על מקומו לאורך שנים מתוך כאב של 'כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבד אלוהים אחרים' וחותר חתירה נחושה ל'אחוזה בתוך אחי אבינו' בדרכי עקיפין שונות. נשים אחרות מרגישות בנוח לעמוד במקום שבו עמדו אמותיהן, וטוב להן בעבודת ה' האישית והפרטית שאליה חונכו.

אבל רוב הנשים בוחר את הבחירה הפשוטה והמתבקשת. 'למקום שאני אוהב שם רגליי מוליכות אותי. אם אתה לא תבוא אל ביתי – אני לא אבוא אל ביתך'. הן מציבות את מרכז הכובד של חיי הרוח והמעשה שלהן בעולם החולין ומדירות רגליהן ממרחב שממילא אינו מעוניין בהן. הממסד הדתי עיצב גם הוא אסטרטגיה משלו בתגובה לשלוש הדרכים האלה. בקבוצה הראשונה הוא בועט, מהשנייה הוא מתעלם, ואת השלישית הוא מעודד, מדעת או שלא מדעת, שהרי שיוכן של הנשים אל מרחב החולין משאיר את כל הצדדים מרוצים.

סילוק האותנטיות

אבל השאלה איננה מה קורה לאישה שהסתלקה מבית הכנסת, אלא מה קורה למי שנשארים שם. ההשפעה היא מרחיקת לכת, במישור גלוי ובמישור סמוי. במישור הגלוי, כאשר מחצית שוות זכויות ומשפיעה של הציבור בחיי היומיום מסיעה את עיניה ואת לבה מעולם התורה והתפילה, אין ספק שמרכז הכובד של הציבור הזה בכללו נגרף גם הוא החוצה משם. אבל הדברים עמוקים יותר.

האינסטינקט הדתי הראשוני חותר לשמרנות כהזרה מכוונת של המעשה הדתי, כדי להגן עליו מפני נסיבות משתנות, וגם כדי לבדל את חיי המצוות מן המציאות הרגילה ולייחד להם מרחב חגיגי משלהם. זהו יסוד הכרחי וחשוב ביותר, שהרי אין תורה ומצוות בלא רצף ומסורת, ואין קדושה בלא הבדלה. די אם ניזכר, למשל, באופן שבו מבצרות הלכות ספר תורה את קדושתו דווקא בהיותן שיקוף של טכניקת הספר הקדמונית, שלא שרדה בשום הקשר חיצוני.

אבל יש להגביל עיקרון זה בשתיים: א. במקום שאינו מעוגן בהלכה אין לכפות עליו מלבוש הלכתי שקרי; ב. יש לשקול שכרו כנגד הפסדו. סכנתה של דרך זו היא בניתוק המרחב הדתי מתוך העולם האותנטי של חבריו ובדחיקתו למין גן חיות מלאכותי הנראה מתמיה יותר ויותר בעיני המתבונן מבחוץ, ובסופו של חשבון גם בעיני המצויים בפנים. האבסורד החברתי שמייצר בית הכנסת ביחס לכל מה שאנחנו יודעים על מקומנו כגברים, כנשים וכחברה מרוקן את המקום הזה מן האותנטיות האישית והחברתית שלנו. סילוק הנשים מן העשייה הדתית הציבורית (כן, גם ברית, בר מצווה, חופה, הלוויה או דף יומי) מסלק את העשייה הזאת עצמה מן החיים אל המוזיאון.

'תחנונים' עשויים לנבוע רק מבפנים, מתוך זהות אותנטית. אבל בית הכנסת מייצג עקירה מתוך זהותנו האמיתית אל תוך מרחב מקובע המשמר בכוח מציאות אבודה. לשון אחר, אנחנו עדים למרגינליזציה של בית הכנסת וכל מה שהוא מסמל. אין לי ספק שהתחושה הזוחלת של שיממון ועקרות בבית הכנסת בשבת בבוקר, שתוארה בפי אלחנן ניר מעל דפי מוסף זה, נובעת גם היא במידה רבה מכאן. בתגובות למאמר זה לא ייפקד בוודאי מקומו של מיודענו 'המדרון החלקלק'. כדאי לזכור שהסכנות גדולות לא פחות (לטעמי – הרבה יותר) כשמעדיפים את האופציה הבטוחה, כביכול, של הסטגנציה.

דוגמה משפחתית לתופעה הזאת היא הזימון לברכת המזון. תפקידו, כפי שתיקנוהו חז"ל, לייצר בין כל הסועדים חיבור לשם שמים, התכנסות שהיא מעבר לאכילה וגבוהה מן החולין. הברייתא קובעת שנשים מזמנות לעצמן ומפשט סוגיית הגמרא עולה שהן גם רשאיות או אף חייבות להימנות עם גברים לזימון בשלושה. אבל רבים מן הראשונים חששו מפני 'פריצות' בזימון משותף (בעקבות חשש הגמרא מפריצות כזאת בין נשים ועבדים) משום שראו בעצם הקביעות המשותפת של גברים ונשים לסעודה דבר שאינו נאה (הגם שהיו בין הראשונים שצירפו את בנות ביתם לשלושה לזימון).

התוצאה בדורנו היא אבסורד מוחלט: אנחנו אוכלים יחד, צוחקים יחד, משוחחים יחד, מרכלים יחד – ודווקא על הקריאה לברכת המזון המשותפת אנחנו מחילים חשש 'פריצות'. לענייננו, העובדה שברגע הזימון מחצית הסועדים מנותקת מהתהליך הופכת אותו, באחת, מחיבור חי וטבעי של חבורת הסועדים לשם מצווה, חיבור שהוא המשך ישיר של הסעודה עצמה על כל מאפייניה, ל'טקס' קפוא שהוא זר לרקע ההתרחשות, פעולה מנותקת שאיבדה את משמעותה. לא הנשים נדחקו כאן ממקומן, כי אם הזימון עצמו.

מתוך התחושה החריפה של אובדן חיי הרוח בבית הכנסת, פונים אנשים צעירים לייסד מניינים בעלי אופי חסידי, וההרחקה מן התרחשות הדתית הממוסדת מובילה נשים צעירות לייצר טקסים אלטרנטיביים כגון 'סעודות אמן', מעגלי לידה, הפרשת חלה קיבוצית ברוב טקס, ועוד. כל זה טוב ויפה, אבל מה יהיה על בית הכנסת השכונתי הישן שלנו? 'סוכה ישנה, צריך לחדש בה דבר'.

גם אם הדרך החלוצית של 'שירה חדשה' ודומיו אינה מקובלת כרגע על רוב הקהילות, הכרח גמור הוא למצוא דרכים לעקוף את העלבון ובעיקר להחיות את בתי הכנסת העייפים, לפחות במחוות פשוטות של רכות ושותפות שאין להן מחיר הלכתי. הקפדה על בניית בתי כנסת חדשים בני מפלס אחד; הצבת המחיצה אל מול מרכזו של ארון הקודש (לפרט זה יש בעיניי חשיבות סמלית עצומה); דאגה קהילתית לתעסוקת ילדים בזמן התפילה (לילדים האלה יש גם אבות, לא רק אִמהות); קדיש יתומה; דברי תורה של נשים; שותפות והובלה פעילה של נשים בהנהלת בית הכנסת; ציון מודגש של בת מצווה; העברת ספר התורה בעזרת הנשים; 'אנעים זמירות' מפי ילדות וכיוצא באלה. הדברים כבר קורים מאליהם במקומות רבים, אבל רבים מדי המקומות שהם אינם קורים בהם.

מבחן ההלכה

העיון ההלכתי במעמדן של נשים בבית הכנסת בפרט ובחיים הדתיים בכלל הוא עיון מורכב, המשיק לשאלות יסוד נכבדות כגון הדינמיות של ההלכה ויחסה לנסיבות היסטוריות, מידת ההיתכנות של אובייקטיביות בפסיקה לעומת מגמות גלויות או סמויות של הפוסק, יחסי מנהג והלכה ועוד. בוויכוח בין החדשן לשמרן מדובר בדרך כלל בחיפוש אחר צידוקים לעמדה נפשית נתונה מראש. היתרון הדק השמור לחדשן הוא חובתו לעיון נמרץ בהלכה, שכן הוא נתפס כמוציא מחברו, שעליו הראיה, בעוד בן הפלוגתא השמרן נתפס כמייצג את ההלכה בטהרתה. לעתים קרובות מדובר בטעות. רובנו איננו ערים – ונוח לנו לא לדעת – עד כמה עשוי הנוהג המקובל לייצג שרירות נסיבות, פשרות רעועות, עצלות או שכחה.

מובן שאין כאן מקומו של עיון הלכתי, ומובן שעיונים רבים כאלה כבר נערכו והולידו, כצפוי, מסקנות מנוגדות. המבחר המקרי של נתונים שאפזר להלן איננו בשום פנים תחליף לעיון רציני וגם לא מבוא למסקנה אופרטיבית כלשהי, ותכליתו רק להפריך טעות רווחת אחת. התודעה העממית גורסת שכל שינוי בכיוון של שיתוף מוגבר של נשים בחיים הדתיים הוא בגדר פריצת גדר נועזת ומאיימת 'מבחוץ', העוקרת יסודי תורה, ובעלי ההלכה אינם ממהרים לפזר את הרושם הזה. אולם עיון במקורות מלמד שהרבה מן המגבלות שנשתגרו בעולמנו בעניין זה הן בעצמן פרי נסיבות היסטוריות שחלפו או פרי מנהג, ושאלטרנטיבות שונות הוצעו על ידי פוסקים חשובים ואף נהגו בפועל לאורך הדורות. לכן, הנהגת האפשרויות האלה מייצגת אופציה הלכתית פנימית, ולא כוח חיצוני.

תפילה: המבחין הבולט ביותר בין חיי מצוות של גבר לאלה של אישה בימינו הוא המחויבות לתפילה. כל המתבונן בשגרת חיינו יסיק מיד שנשים 'אינן צריכות' להתפלל, ולכן בית הכנסת הוא מין עסק של גברים. זהו עיוות גמור של נתוני היסוד ההלכתיים. המשנה (ברכות ג, ג) קובעת בפשטות שנשים חייבות בתפילה כשם שהן חייבות בברכת המזון, והסוגיה (ברכות כ, ב) הולכת בעקבותיה, וכן נפסק בשולחן ערוך (או"ח סימן קו) ש'נשים ועבדים, שאף על פי שפטורים מקריאת שמע חייבים בתפילה'. הראשונים אמנם נחלקו בטיבו של החיוב הזה, מכוח המחלוקת אם תפילה דאורייתא או דרבנן ואם מטבעה וזמניה הם חלק בלתי נפרד של החיוב אם לאו, וגם מכוח חילוק נוסח מעניין בסוגיה, הנובע כנראה מספקות אלה.

לפי דעת המיעוט שמקורה ברמב"ם, דרגת החיוב החלה על נשים היא 'שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום […] כפי יכלתו ובכל עת שירצה' (הלכות תפילה ונשיאת כפיים א, ב-ג), ו'על פי סברא זו נהגו רוב הנשים שאין מתפללין י"ח בתמידות שחר וערב' (משנה ברורה סימן קו סעיף קטן ד, בשם המגן אברהם). אבל הרמב"ן וראשונים רבים אחרים 'חייבו אותן בתפילת שחרית ומנחה כמו אנשים […] וכן עיקר כי כן דעת רוב הפוסקים' (שם), ונמצא גם מי שחלק בתוקף על הפרשנות הרווחת של הדעה המקִלה של הרמב"ם. הפשרה הדחוקה שאנו נוהגים בה נובעת כנראה מהכרח בל יגונה של צורכי החיים הפרקטיים. בכל זאת כדאי להיזכר לפעמים שנשים אצל תפילה הן בגדר מחויב בדבר.

עלייה לתורה: כידוע, הברייתא קובעת כי 'הכל עולין למנין שבעה, ואפילו קטן ואפילו אשה, אבל אמרו חכמים: אשה לא תקרא בתורה, מפני כבוד צבור' (מגילה כג, א). כלומר, מעיקר הדין נשים עולות לתורה וקוראות בתורה, אולם חכמים תיקנו שלא לעשות כן מפני שבחברה שבה חיו אישה הקוראת בתורה הייתה עדות לבורות של הגברים באותו ציבור. 'פירוש כבוד הציבור הוא שלא יאמרו שאין בין האנשים מי שיודע לקרוא בתורה – אבל לא אמרו משום פריצות' (לשון הרב עוזיאל, שו"ת פסקי עוזיאל בשאלות הזמן, סימן מד). על פניו, מדובר בחשש נסיבתי, תלוי תרבות.

יחסם של הפוסקים למידת גמישותו של המונח 'כבוד ציבור' כבר נסקרה ונידונה במקומות רבים, ואסתפק כאן בהזכרת פסק אחד שמרבים לצטטו בהקשר זה. המהר"ם מרוטנבורג, גדול פוסקי אשכנז במאה הי"ב-י"ג, הורה שנשים יעלו לתורה בעיר שכולה כוהנים כדי שלא ייווצר מצב שבו כהן עולה אחר כהן והראשון ייחשד שהוא חלל. חשש זה דחה, לדידו, את השיקול של 'כבוד ציבור' לגבי עלייה לתורה של נשים ('ידחה כבוד צבור מפני פגם כהנים').

אפשר כמובן לטעון שזהו פסק נידח וחריג שגם לא נתקבל להלכה מאוחר יותר. אבל אי אפשר להתעלם מהמשקל הזניח שייחס המהר"ם למונח 'כבוד ציבור' בהקשר זה, ואי אפשר להתעלם גם מהפרופורציה שבין החשש המקומי של פגם כהן לבין הבעיות האקוטיות והמכריעות המונחות לפתחנו היום. תהא אשר תהא ההכרעה בעניין זה, דומה שבמישור ההלכתי, הוצאה בשבת בחסות העירוב או 'היתר מכירה' בשביעית הם פריצות גדר נועזות לאין שיעור יותר מקריאת נשים בתורה.

אישה בטלית

מצוות עשה שהזמן גרמן: כמעט אין חולק על העיקרון שהפטור ממצווה יכול לקבלה עליו (קידושין לא, א), ואכן נשים קוראות את שמע, שומעות קול שופר ונוטלות לולב. חשוב להדגיש שהמבחר הזה הוא מקרי לגמרי, ואפשרות זו פתוחה לגבי שאר מצוות שנשים פטורות מהן. אכן, לאורך הדורות היו 'מקצת נשים צדקניות', כהגדרתו של אחד הראשונים, שהניחו תפילין, למשל. מעניין לציין שהמהר"ם מרוטנבורג, שהיה כמעט יחיד שאסר על כך, לא נימק את התנגדותו בעיקר הדין אלא בסברה שנשים אינן זהירות לשמור על גוף נקי. עוד יש להעיר שעיקר הפטור של נשים ממצוות עשה שהזמן גרמן נלמד מפטור מתפילין, שנלמד כשלעצמו מהפטור מתלמוד תורה (קידושין לד, א), ואילו פטור זה כבר בטל בכל ישראל, וחוגים חרדיים בכלל זה.

מכל מקום, הראשונים נחלקו רק באשר לשאלה אם הפטור ממצווה רשאי לברך עליה. הפסיקה האשכנזית הולכת בעקבות רבנו תם שהתיר, והספרדית בעקבות הרמב"ם (ורש"י לפניו) שאסר. נמצא שאישה המתעטפת בטלית ללא ברכה יוצאת ידי שיטתם של כל הפוסקים, ואף עושה מעשה שמרני יותר מאישה הנוטלת לולב בברכה. בכל מקרה, אישה שגם תברך על כך נוהגת על-פי הפסיקה האשכנזית.

קוראים יקרים, הבה נעצור בנקודה הזאת ונפנה לתרגיל בדמיון מודרך. דמיינו לכם לרגע אישה עטופת טלית. מה הרגשתם? רתיעה קלה? סלידה חמורה? עוינות חריפה? לעג? זעם? עכשיו הבה נחשוב למה זה קורה בעצם. הרי זה עתה התברר שמנקודת מבט הלכתית, אישה זו אינה שונה במאום מאישה הקוראת את שמע. גם הנימוק של חריגה מן ההרגל אינו מספיק, מפני שמראה לא מורגל עשוי לעורר תמיהה, סקרנות או שעשוע, ואינו אמור לייצר זעם בלתי נשלט.

'מפני שזה לא מתאים, לא יאה, לא ראוי' – אתם אומרים. כמו תמיד, ביידיש זה נשמע יותר טוב: זה 'ס'פאסט נישט'. אבל ס'פאסט נישט אינו טיעון קביל הלכתית. תמיד יהיה מי שימצא לס'פאסט נישט איזו כסות הלכתית מן הגורן או מן היקב, אבל האמת היא שהס'פאסט נישט הוא עירום.

אין לי עניין מיוחד להמליץ לקהל הנשים לקבל עליהן ברגע זה מצוות ציצית. ביקשתי רק להראות שהכעס והלעג שהתפרצו אוטומטית זה עתה בלב קוראים רבים, כמוהם כזעם המתפרץ בפועל בהזדמנויות דומות רבות בחיינו, אין מקורם בהלכה ואין להם יסוד רציונלי. ציבור, ממש כמו יחיד, היושב על חבית חומר נפץ של זעם נטול הצדקה הוא ציבור בסיכון. חשוב, על כן, לברר את מקור הנביעה של הכעס הזה. נראה לי שיש לו שני מקורות עיקריים. האחד פשוט יחסית, השני עמוק יותר. נתחיל מהראשון – אימת הרפורמיות.

אין גידוף חמור יותר בחברה האורתודוקסית מהאשמה ברפורמיות. זה נשק יום הדין בפני כל שינוי. התנועה הרפורמית אכן הציבה איום קשה ביותר על דרכה של היהדות המסורתית באירופה שלפני מאה וחמשים שנה. אבל השפעתה של תנועה זו בארץ היום היא מזערית עד אפסית. בני נוער רבים נטשו את דרך התורה והמצוות, אבל מעודי לא פגשתי צעיר דתי שנעשה רפורמי. אגב, גם בארה"ב, מקום חיותה של התנועה הרפורמית, אין היא מהווה היום כל איום על הקהילה האורתודוקסית. פניה מופנים אל חוגים יהודיים אחרים לגמרי, ואת אלה, כפי שהעיר לאחרונה הרב שרלו, היא מצילה לעתים קרובות מהתבוללות. במובן זה, אם הם לא היו שם צריך היה להמציא אותם. כללו של דבר, החרדות מפרנקפורט של המאה הי"ט הן מגוחכות כשאוחזים בהן במדינת ישראל של שנת 2012. אפשר כבר להשליך את הדחליל הרפורמי ולהתחיל להתבונן במקורותינו במקום בפחדינו.

הדחקה לשם שמים

ועכשיו נעבור למקור הזעם המסובך והמשמעותי יותר.

מדעי התרבות של ימינו מתבוננים לעתים קרובות במרחב ובטקס באמצעות סמיוטיקה. לאמור, הם קוראים אותם כמטאפורה של החיים הפנימיים של הקהילה המחזיקה בהם. בית הכנסת שלנו מתחלק באמצעות מחיצה לשני מרחבים. זאת ועוד, תלויה בו, אם נרצה או לא נרצה, עננה של הדחקה והכחשה. פעילות ציבורית המתנהלת מתוך התעלמות מוצהרת ומכוונת מעשרות בני אדם שותקים המצויים מאחור או למעלה, אי אפשר שלא תלווה בעננה כזאת.

אין זו אלא מטפורה לחיינו הפנימיים, הנגועים אף הם במידור ובהכחשה. מערכת הערכים והאמונות שהיא גרעין הווייתנו כיהודים נתונה במתח מתמיד, לאורך צירים שונים, עם התרבות המודרנית (והפוסט מודרנית) שאנחנו גם בניה ואזרחיה. אין בכך כל חידוש וגם לא שום דבר מבהיל, שכן מוקדי מתח וסדקים שונים הם תכונה הכרחית של כל תרבות, עתיקה או מודרנית, והם מאפיינים גם את העולם הדתי בתוך עצמו וגם כל אידיאולוגיה חילונית באשר היא. גדולה מזו, המוקדים הטעונים האלה הם המייצרים הגות, חידוש ועוצמה רגשית המפרים ומעשירים את המרחב שבו צמחו.

אבל התהליכים הבריאים והמפרים של אינטגרציה, וגם של בידול והגדרה עצמית, הנובעים מהמפגש הזה מועדים להחמצה כאשר הציבור הרלוונטי בוחר בדרך של מידור במקום התמודדות. הנטייה הקלה והטבעית היא לחלק את העולם למרחבים מוגנים נבדלים. חיי הנפש שלנו מחולקים במחיצה, ממש כמו בית הכנסת. בחיי היומיום אנחנו מפעילים תפיסות ונורמות התנהגות שהן טבעיות לנו כאנשים מודרניים. במרחבי הזמן והמקום הנתפסים כמקודשים, או 'דתיים', אנחנו מתכנסים אוטומטית לתוך הגדרות מסורתיות של מורשתנו. בעומדנו במרחב הזה, אנחנו משקיעים מאמץ עצום בהדחקה של חומרי הנפש ה'מודרניים' העשויים לאיים על המורשת הזאת. אנחנו דוחקים אל מעֵבר למחיצה הפנימית יסודות של חוש הביקורת, החמלה וההיגיון הבריא כדי לשרוד שאלות כגון יחס לגוי, עבודה זרה ועובדיה, הומוסקסואליות, הוואקום ההלכתי והמחשבתי בעולמנו הדתי בכל הנוגע לעיצובה של ריבונות יהודית, לתרבות פנאי, לקדמה טכנולוגית, לתנאי כפר גלובלי ועוד ועוד.

האקט הזה של ההדחקה המאומצת לשם שמים, של ויתור מדעת על יסודות רבים של אישיותנו האותנטית לשם הגנה על אוצרותינו היהודיים, הוא אקט של מסירות נפש מכמירת לב, אבל בסופו של דבר הוא מעמיד את האדם בפני קונו כבעל מום, כשרגישותו האנושית וכושר השיפוט שלו קטועים. האבסורד הוא שהתנועה הנפשית של אטימה ודיכוי פנימי, שכל תפקידה להגן על שמורת הטבע של הקדושה, מכחידה לבסוף את הקדושה הזאת עצמה. הלא להתרחשות רוחנית נדרשות פתיחות והקשבה פנימה והחוצה. ואיך נשיר את שיר ה' באגרוף קפוץ?

זלדה כתבה באחד משיריה: 'מה מקנאה הייתי ביורדי הים […] כי אמרתי בחפזי, אמת-המדה למעשיהם היא אמת-המדה של הים ותפארתו'. איך זה שאנשים שהם 'יותר דתיים', שאמת המידה למעשיהם היא, לכאורה, תחושת העמידה לפני האינסוף, נתפסים כמצומצמים יותר, קשוחים יותר, זועפים יותר? נדמה שהתהליך הזה של ביצור העולם הדתי בפני כוחות הנפש שלנו עצמנו הוא המוביל לכך. המחיצה הפנימית וההכחשה המאומצת מצריכות כוח ומייצרות קשיחות קפוצה. זו גם התשובה לשאלה המפורסמת בדבר היעדר יצירה ספרותית בציבור הדתי. הפריחה המאוחרת של יצירה כזאת בשנים האחרונות מעידה על ראשיתו של תהליך מבורך של ניתוץ החומה הפנימית.

האישה המשכילה ובת החורין של דורנו מציבה, בעצם הוויתה, איום על עולם המונחים המקודש והמוגן של בית הכנסת ונספחיו. היא הרי אינה דומה כלל ל'אישה' המוכרת לנו בתוך מערכת המושגים שאנו ממליכים בקנאות בבית הכנסת, זו הצועדת במשעולי המשנה והגמרא שלובת זרוע בשלישייה העליזה של 'עבד אישה וקטן'.

לשון אחר, דמותה של האישה בת ימינו מאיימת לנתץ, בעצם קיומה, את חומת ההפרדה שנבנתה בעמל בין העולמות. היא מחדירה לבית הכנסת יסודות שהם תוצר של תרבות מודרנית שאנחנו מחויבים, לכאורה, לסלק מתוכו כדי להגן על איי הקדושה. לכן, בעולם המחולק דיכוטומית למרחבי קדושה וחולין, האישה מסווגת באופן אינסטינקטיבי אל החולין. לכן, כל דימוי המחבר אותה אל ייצוג של קדושה, כגון טלית, מייצר אוקסימורון בלתי נסבל המאיים על אסטרטגיית ההישרדות שלנו כאנשים דתיים במאה העשרים ואחת.

יודעת כי שקר

אסטרטגיית ההפרדה וההדחקה שתוארה לעיל מייצרת, מלבד הקשיחות, גם תוצר לוואי חמור יותר. המיאון להודות בסתירות הכרח שיוליד שקר. כל מי שאינו בן בית בתרבותנו הפנימית, כלומר אינו מיומן כמונו בהפרדת הרשויות, ומציג בפנינו קושיות המעמתות את מרחבי הקדושה והחולין זה עם זה, ייענה בשקרים.

השלישייה המודרנית שהחליפה את ה'נשים, עבדים וקטנים' של המשנה היא ילד, אישה וחילוני. אולם בימינו המוקד אינו פטור חלקי ממצוות אלא בערות חלקית. את השלישייה הזאת אנחנו מקפידים להחזיק במצב של ידע יהודי סלקטיבי ובורות מכוונת, כדי שנוכל לשקר לה לשם שמים. בהיעדר מיומנויות לימוד ונגישות אל המקורות עצמם, יכולים המחנכים לתת ביד תלמידים, נשים וחילונים-מתעניינים, 'דפי מקורות' סלקטיביים וסכריניים. אם מדובר במעמד האישה, יהיו בהם מקורות תלושים מהקשרם כגון 'בינה יתרה' הבלתי נמנע, 'מכבדה יותר מגופו', ועוד כיוצא באלה.

שיטה נוספת היא האבסת התלמידות בצמר גפן אפולוגטי כגון מעלתה הרוחנית של האישה, שבגינה אין היא נזקקת למצוות עשה מסוימות, או פסילת עדותה בבית דין שנועדה, כביכול, להגן על עדינותה היתרה, או דרך חשיבתה הייחודית ש'פשוט אינה מתאימה' לעיון דיאלקטי ולפיכך יש לייצר עבורה 'תורה נשית' ההולמת את אישיותה הרכה (ומה באשר למתמטיקה נשית, רפואה נשית, משפטים נשיים?). די לגרוטאות האלה. שום מיעוט בעולם אינו קונה עוד את העִסקה המפוקפקת של שלילת זכויות תמורת מחמאות פטרוניות.

הדיון במעמד האישה אינו אלא דוגמה, כמובן. הוא הדין לכל מוקדי המתח שהזכרנו כגון מוסר אוטונומי, עיצובה של ריבונות יהודית וכל הנושאים הבעייתיים כיוצא בהם. בכל השאלות האלה מורים, רבנים ומנהיגי ציבור לסוגיהם מייצאים ממתקים מקולקלים מהסוג שנזכר לעיל, שכן הזיוף נתפס כאמצעי כשר, אפילו הכרחי, להגנה על בית חיינו, ואילו השאלות המעמתות את עולמנו היהודי עם מושגים וערכים בני זמננו נתפסות כסימן של בערות. הרי אנחנו, בני הבית הדוברים את השפה הפנימית, איננו שואלים אותן, ול'אחרים' מצווה לשקר.

או אז קורצים יראי ה' איש אל רעהו, ומסכמים ביניהם בהרווחה שהאיום הוסר. הם רק שוכחים לשאול את עצמם: 'את זה דחית בקנה, לנו מה אתה אומר'. הם שוכחים שהשאלות התמימות של מי שבא מבחוץ מייצגות קול פנימי רחוק ומדוכא שלהם עצמם, קול שהושתק לפני עידנים. הם שוכחים שאם אנחנו נאלצים לשקר החוצה, סימן הוא שאין תשובה גם פנימה.

אם כך, מהי באמת התשובה? מה נאמר לבנות האולפנה על 'מעמד האישה ביהדות'?

נאמר להן שבמישור האגדה אפשר למצוא בדברי חז"ל מימרות נחמדות מאוד בדבר סגולתה של האשה, ולצדן גם מימרות נחמדות פחות. לכן, כדי לעמוד על מצב הדברים לאשורו יש לעיין בהלכה. העושה זאת יבחין במהירות שמעמדה הקנייני והמשפטי של האשה, ומקומה ביחס למצוות, קרוב מאוד למעמדו של עבד, ורוב הכללים והפרטים נגזרים מתפיסה זו. פרשת משפטים מלמדת שיש לקרבה זו בין אשת איש ועבד שורשים עתיקים מאוד.

נאמר לתלמידות גם שאין בכך שום דבר מקומם, מפני שחכמים בהלכותיהם שיקפו במדויק את מציאות חייהם (מה שאנחנו איננו יודעים לעשות). על רקע המציאות הזאת הם דאגו לפרנסתה ולרווחתה הגופנית והנפשית של האישה יותר מכל חברה אחרת בזמנם, אבל מובן לגמרי שלא העלו על דעתם כלל נשים בנות חורין הפועלות ומובילות במישור הציבורי ('"הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים […] וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם" -"אנשים", וכי עלתה על דעתנו נשים?' [ספרי דברים יג]).

עוד יש לומר לבנות האולפנה שבמערכת ההלכתית מובְנים מנגנונים מרשימים ביותר המאפשרים עדכון ושינוי, ושדווקא בתחום הספציפי הזה המלאכה קלה למדי במישור התיאורטי, שכן תקדימים הלכתיים והיסטוריים רבים הן בספרות חז"ל והן בימי הביניים כבר סללו לנו את הדרך. אשר לעניינים שבהם אין לנו תשובה ואנחנו נבוכים לגביהם (כגון, למשל, היחס להומוסקסואלים, ממזרות, איסור נישואין של כהן וגרושה), צריך לומר לילדינו בדיוק את זאת – שאין לנו תשובה ושאנחנו נבוכים – וחותמו של הקב"ה אמת.

בית הכנסת כמשל

המאמר הזה איננו מניפסט פמיניסטי, ויטעה מי שיחשוב שעניינו בסדרי בית הכנסת. המדובר בבית הכנסת כמשל ובנשים כמשל. הנמשל הוא חברה שהמתחים (לפעמים מתחים-לכאורה) בין מערכת הערכים המוצהרת שלה לבין המציאות הסובבת אותה ועולם הנפש הטבעי של חבריה הובילו אותה לדרך קשה של הכחשה, התעלמות והדחקה כבדה – של המציאות החיצונית והפנימית כאחד.  ההדחקה הזאת מובילה לשניות, למידור, לזיופים, למוסר כפול ולבנייה של חומות על חומות ומחיצות על מחיצות – הכול באמת ובתמים לשם שמים. הראשונים להימחץ תחת החומות האלה הם הנשים, המייצגות בעצם הווייתן, שלא בטובתן, את קו השבר בין שני העולמות.

אבל לא זה החשוב, ולא באתי לתבוע כאן את עלבון הנשים, אלא את עלבונה של החברה שלנו, שהתהליכים האלה מייצרים בה שני מוצרי לוואי קשים מנשוא. שְׁתַּיִם הֵנָּה קֹרְאֹתַיִךְ – הזיוף והקשיחות. המרפא שאנחנו זקוקים לו כאוויר לנשימה הוא היפוכם של אלה – ישרות ורכות. ישרות להביט בביתנו היהודי באהבה, להתחקות אחר סודותיו ודרכי בניינו ולאתר בו גם את הפתחים, החללים ומרחב האפשרויות המרתק. חירות להתבונן בעולם החולין המודרני שלנו כהוויתו ולסמן ביושר את הסדקים שבו, וגם את הסדקים הנפערים בינו לבין מורשתנו היהודית. רכות להאזין לכאבים של עצמנו וגם לקולות הגעגוע העולים מעבר מזה של המחיצות והחומות – מעבר למחיצה בבית הכנסת, וגם מעבר לקירות החיצוניים של בית הכנסת. שם מחכה ציבור גדול – בהסתגרותנו היהירה איננו יודעים כמה הוא גדול וכמה הוא יפה – המתגעגע ומייחל למגע של אהבה, יושר וביקורת עם המקורות שהם שלו לא פחות משהם שלנו.

והישרות מאין תימצא, ואי זה מקום רכות? אם נביט אל מעבר למחיצה, אולי נמצא אותן ממתינות מאחוריה.

פרופ' ורד נעם מלמדת בחוג ללימודי התרבות העברית, אוניברסיטת תל-אביב. ספריה: 'מגילת תענית' ו'מקומראן למהפכה התנאית' יצאו בהוצאת יד-בן-צבי

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',כ"ט טבת תשע"ג, 11.1.2013