רב-תרבותיות יהודית / יעקב אריאל

 

 מאז ומעולם ידעה היהדות להבחין בין ערכים חיוביים לשליליים בעימותיה עם תרבויות זרות. כך בימינו, מאבקה של היהדות בתרבות המערבית מתמקד במתירנות המינית ולא בערך השוויון. על הלכה והדרת נשים, משושן ועד בית שמש

איור: שי צ'רקה

מצויים אנו בעידן של מפגש תרבויות. היהדות מתמודדת עם ערכים ותפיסות היונקים מתרבויות שונות ובראשן התרבות המערבית. כיצד יש להגיב להם? האם יש לקבלם או לדחותם, וכיצד?

כדי לבחון את הנושא יש תחילה להגדיר מהי תרבות. ובכן, תרבות היא פיתוח, שכלול, עידון, האצלה. למשל, כאשר המשנה מתארת בעלי חיים כ"בני תרבות" כוונתה היא לחיות בר שאולפו. כך גם המונח הלועזי שניתן לחקלאות – AGRICULTURE, שתרגומו המדויק הוא "תרבות הקרקע", משמעותו פיתוח וגידול של צמחים על ידי האדם ומניעת השתלטותם של צמחי הבר על השדות המעובדים. גם ברוח האנושית מדובר על תרבות במובן של פיתוח – התרבות האנושית מתפתחת מתרבות פרימיטיבית לתרבות נעלה יותר, והדבר מתבטא בכל תחומי החיים – דיור, אכילה ולבוש; תרבות המדע והאמנות וכן האמונה והמוסר (לא ניכנס כאן להבחנה שבין ציוויליזציה לקולטורה, הנכללות שתיהן במונח אחד בעברית).

כשבידינו ההבנה הזו ניתן לקבוע כי היהדות ידעה לאמץ ערכים מתרבויות זרות כל עוד הם היו תרבותיים במובן שהם פיתחו וקידמו את רוח האדם. אך אם עמדה לפני היהדות תת-תרבות הרי שהיא ידעה להתנגד בה. כך, למשל, העימות של עם ישראל עם תרבויות זרות בעבר לא היה סביב האסתטיקה והאמנות הטובות כשלעצמן אלא מול פולחן הגוף, הן של גברים והן של נשים. הדבר התבטא בהתנגדות לספורט שהיה ביוון יותר פולחן לגוף מאשר שמירה על בריאותו, וכן בשלילת האמנות הפלסטית, כגון הציור והפיסול, שהאדירו את הגוף.

לעומת תרבויות אלה, הדגישו בעם ישראל את ערכי כבוד האישה וצניעותה. הרי סביב זאת התגלע העימות במגילת אסתר. אסתר מציינת את ההסתר, את הצניעות, את האנטי-תיזה לתרבות הפרסית ה"מתקדמת". רמזי המגילה במילים "ותילקח אסתר", "אין אסתר מגדת", "לא ביקשה דבר", מביעים את התנגדותה לאותה תרבות. העימות בינה לבין המן הוא אפוא העימות שבין "הקול קול יעקב", הבא מבפנים, לאגגיות – מורשת עמלק ועשו, שאצלם פולחן הגוף תפס מקום מרכזי, "הידיים ידי עשו" (עמד בהרחבה על כל אלו המהר"ל בספרו "אור חדש"). בהקשר זה ראוי לציין את ושתי, שהייתה האישה היחידה בעולם הנוכרי הידועה לנו מן ההיסטוריה שהרימה אף היא את נס המחאה נגד פולחן הגוף הנשי.

ועם פולחן הגוף הנשי הגיע גם היין. יין ונשים היו ועודם צמד-חמד בכל התרבויות האנושיות עד היום. אם נתבונן על הדברים נראה כיצד תרבות היין מפותחת גם ביהדות, אולם בכיוון הפוך. אצלנו משמש היין לברכת הנישואין והמזון, לברית מילה ולפדיון הבן. המשקה האציל מעדן ומאציל את ערכי המשפחה והחברה וממלא תפקיד חשוב גם במצוות התורה, כיין לקידוש והבדלה. עולה על כולנה השתייה בפורים. הרקע להלכה "חייב איניש לבסומי עד דלא ידע" הוא לכל הדעות חיקוי כביכול של תרבות היין הפרסית הנוכרית, אולם במהופך – ללא נשים וללא התפרקות ואלימות. להוציא תופעות חריגות, המשמעות המעשית של הלכה זו בכל הדורות הייתה "עד" ולא עד בכלל.

זוהי רב-תרבותיות במיטבה. ניתן להשתמש באלמנטים מסוימים מהתרבות הנוכרית, אולם תוך שמירת גבולות קפדנית, סינון והאצלה. התוצאה היא "ונהפוך הוא". לא רב-תרבותיות פשרנית ורדודה שאינה אלא סלט תרבותי אלא מהפכה תרבותית אמיתית.

הלכה אל מול המתירנות

אחד הכלים החשובים בידיה של היהדות כדי לשמור על אותה רב-תרבותיות חיובית הוא המסגרת ההלכתית, היוצקת את הערכים במטבעות קצובים. כך, בנושא התרבות המגדרית קבעה ההלכה גדרים וגבולות ייחודיים – היא הפרידה בין המינים בתחומים מסוימים וקבעה מסמרות באשר לצורת ההופעה וההתנהגות שלהם.

בטעות יש המפרשים את הלכות הצניעות בצורה מסולפת, כאילו כל מראה או קול של אישה הוא התגלמות היצר הרע בכבודו ובעצמו. מכאן הם מאשימים את שומרי הלכה ביצריות מוגזמת, כאילו כל מראה או קול של אישה גורם להם להתרגש ולצאת מכליהם. אך לא היא. דרכו של משפט שהוא קוצב גדרים בלי קשר ישיר לסיבת החוק. לא כל תמרור תנועה מציין סיכון מיידי; התמרור קובע גדרים וסייגים שמעבר להם עלול להימצא סיכון. והוא הדין בהלכות צניעות. התורה ובעקבותיה חז"ל קבעו גבולות ברורים על מנת למנוע גלישה לעבר שדה מוקשים, אך הגבול עצמו אינו בהכרח ממוקש. חז"ל השוו זאת לידית כלי – הידית שעשויה מחומר מבודד מונעת נגיעה בסיר הרותח עצמו (בלשון חז"ל "אש בנעורת").

ממילא, כאשר חז"ל קבעו כי "קול באישה ערוה" הם לא התכוונו לומר שכל קול של אישה יש בו בהכרח הרהורי עברה. זוהי הגדרה משפטית שבאה לקבוע גבולות בטוחים. היכן בדיוק עובר הגבול בין שירה ערכית חינוכית וצנועה, שאין בה גירוי, לזמרתה של זמרת, שלבושה, שפת הגוף שלה ותוכני שירתה ארוטיים? דווקא מי שמכיר היטב את אווירתו של עולם הבידור עשוי היה להבין היטב את סיבת ההגדרות ההלכתיות, אלא שהוא שקוע כולו עד צווארו בבוץ עד שאינו מסוגל להבין את מי שלבושו לבן וכל שמץ של רבב מכתים אותו.

השמירה על הגדרים ההלכתיים נהפכה חשובה עוד יותר בדורות האחרונים, עת נעשו החיים דינאמיים יותר ויותר עם התפתחות המדע והטכנולוגיה. תמורות, ביניהן מהפכניות, מאפיינות את התרבות המודרנית והפוסט-מודרנית. אחת ההשלכות הגדולות ביותר שלהן היא יציאת האישה מירכתי ביתה והשתלבותה בכל מערכות החיים. המעבר מצורת החיים הישנה, שבה מסיבות אובייקטיביות היא הייתה ממודרת (אם כי לא בהכרח מודרת), לצורת החיים החדשה, שבה היא שותפה מלאה בכל הפעילויות בחברה, היה מלווה פעמים רבות במשבר שבו נשבר והתמוטט סולם הערכים. מה שנקרא כביכול "שחרור" האישה הפך להיות במקרים רבים סחרור של שכרון חושים. נוספה לכך המהפכה המתירנית ששחררה כל רסן, ובה ניתן צידוק אידיאולוגי לפריקת עול ולנתינת דרור ליצרים בכל גיל, בכל מצב, בכל צורה, בכל מקום ובכל זמן, בשם ה"טבע" האנושי כביכול. וכשהתהליך מטופח על ידי המכשור האלקטרוני והתקשורת, העוצמה של ההרס התרבותי הופכת לקטסטרופה. תחום זה אינו תרבות אלא הידרדרות. שהרי כאמור תרבות היא עידון, ריסון והאצלה בעוד המתירנות הפוכה לחלוטין. בהגדרה חדה יותר זוהי התבהמות!

יש בה בתרבות המערבית סתירה פנימית – רוממות השוויון בגרונה וחרב ההחפצה, שבה האישה מוכנה להיות אובייקט, בידה. נשים כיום מוכרות את גופן תמורת כסף, כבוד מדומה והערצה עיוורת. זהו פרדוקס שהחברה המערבית עוד לא הצליחה לפתור, אך גרועה מכך היא ההתנשאות שבה תת-תרבות שכזו מתייחסת לחברה השומרת על ערכי התרבות האמיתיים.

שוויון אינו זהות

התרבות היהודית היא אחרת. התמורות המודרניות לא שינו את ערכיה ועקרונותיה. אדרבה, הן העצימו אותם. היהדות יודעת לברור את הסולת מן הפסולת – היא אינה פוסלת ואפילו מחייבת את התמורות והשינויים בתחומי המדע, הטכנולוגיה והחברה של המודרנה, ובכללם שוויון האישה. היהדות מאמינה כי האישה נבראה בצלם א-להים כמו הגבר, ומאחר שאינה משועבדת עוד למשק ביתה כבעבר יש לתת לה אפשרויות ותנאים הולמים על מנת לפתח את כישוריה ויכולותיה ולהשתמש בהם לתועלת החברה כולה. 

אלא ששוויון ביהדות אינו זהות בין הגבר והאישה. זהות נשית שונה מזהות גברית. קיים שוני גופני ומנטאלי ביניהם. הבחנה זו אינה הדרה אלא ההפך; היא האדרה, העצמה של האישיות לפי טבעה. טשטוש ההבדלים בין המינים אינו מעשה ראוי (לכך רמזה התורה באיסור "לא ילבש"). דווקא על רקע השתלבותן של נשים בכל מערכות החיים יש לתת יותר תוקף לדרישות ההלכתיות והרעיוניות. היהדות רואה בדאגה את ההידרדרות וההסתאבות של הצד המתירני, שלוח הרסן שבתרבות המערבית. לכן היא מתחזקת יותר במסגרותיה. ערכי המשפחה עומדים בראש הסולם. הקרבה היחידה בין איש לאישה היא במסגרת המשפחה בלבד. כל קשר אחר בין גברים לנשים חייב להיות ענייני בלבד, צנוע, מוגבל, מרוסן וממילא גם מעודן. לכן נדרשת הפרדה בין גברים לנשים בתחומים מסוימים, כגון בבידור, בספורט, בפעילות חברתית שאינה נחוצה. ובעיקר נדרשת ההפרדה בחיי הרוח. בתפילה למשל, על האדם להתרכז כולו בעמידתו לפני בוראו. כל דבר העלול להסיח את הדעת, גם אם אינו פסול במצבים אחרים, אינו ראוי. המסתכל מבחוץ עלול לפרש בטעות שמירת מסגרות אלו כ"הדרת נשים", ולא היא. רק בדרך זו ניתן לממש את השוויון האמיתי.

אולם דא עקא, האומנם ניתן לשמור על דרך חיים ייחודית בחברה שתפיסותיה ואורחות חייה כה שונים? האם ניתן לקיים ולפתח תרבות ייחודית בתוך אווירה אנטי-תרבותית? האם המושג "רב תרבותיות" יכול להיות מיושם גם בתחום זה?

התשובות לכך אינן פשוטות. הן מחייבות התמודדות אישית וחברתית לא קלה, התנהגות צמודת הלכה, וקבלת הנהגה שתוכל להדריך בדרך הנכונה את השרויים בנפתולי החיים וסיבוכיהם.

חייבים להודות על האמת. יש תקלות וכישלונות לא מעטים להולכים בדרך זו. בגלל הקשיים יש נטייה בשוליים לרופף את מסגרת ההלכה במקום להדק אותה. ודווקא במצב זה יש להדק אותה. לא ניתן להשתלב בתחומי המודרנה הראויים ולהמשיך ולהתחזק בערכי הרוח היהודיים בלי שמירה קפדנית על גבולות חברתיים והתנהגותיים. יש הצלחות רבות למרות הכישלונות וגם על אלו ניתן לומר שאין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם. יש לקוות שיופקו הלקחים המתאימים ודרך זו  תיהפך לדרך המלך של החברה הישראלית.

על רקע הדברים האחרונים נוכל להבין את דרכה של תרבות אחרת ביהדות, התרבות החרדית. תרבותו של הציבור החרדי שונה; היא מסתייגת מהחיים המודרניים, למרות המחיר הכלכלי והחברתי הכבד שהיא משלמת על כך, בבחינת לא מעוקצך ולא מדובשך. אחד הגורמים העיקריים לכך, אם כי לא הבלעדי, הוא המתירנות הכרוכה במודרנה. להבנתי אין כאן מחלוקת עקרונית בהלכה או בהשקפה, אלא בעיקר שאלה פרגמטית – כיצד לשמור על ערכי היהדות בעת הזאת? התשובה החרדית היא הדרה, בעיקר הדרת גברים. הגברים מדירים את עצמם ממקום שבו תימצאנה נשים, וממילא גם הנשים בחברה זו מדירות את עצמן, מרצונן הטוב, ממקומות שבהם יימצאו גברים. אין זו דרישה הלכתית, אלא תרבותה הוולונטרית של חברה זו.

התוצאה היא הסתגרות בתוך חומות בצורות והתנתקות מחיי החברה, הכלכלה, המדע, הביטחון ועוד. גם מי שאינו מזדהה עם תרבות זו חייב לפחות להבין את הרקע להיווצרותה. אפשר להתווכח על צדקתה של דרך זו, אך אי אפשר שלא להעריך את מסירות הנפש הכרוכה בה. ודווקא אלו המכירים יותר את תחלואיה של התרבות המערבית העכשווית צריכים להבין יותר את הרקע להסתייגותה של החרדיות מתרבות זו.

הבנה לאחר

נסכם דברינו: העימות בין התרבויות נושא אופי חריף. יש כאן התנגשות חזיתית בין תפיסות מנוגדות (יש להימנע מהמונח הקשה "מלחמת תרבות"), במיוחד בנושא שוויון האישה. הציבור לא מוכן ולא מסוגל להחזיר את  האישה חזרה אל התנור והכיריים. גם האישה החרדית כבר אינה שם ולא ניתן להחזירה לשם. אלא שלצערנו במהפכה התרבותית הזאת נכרכה, שלא בטובתה, גם המהפכה המתירנית, שהיא נסיגה תרבותית במהותה. רוב נושאי התרבות המערבית דהיום כורכים את שני הנושאים זה בזה. חששם המוטעה הוא שאם יוותרו על המתירנות ייאלצו לוותר גם על שוויון האישה ועל הדינמיקה המודרנית שהביאה לכך. לכן הם אינם מסוגלים להבין לא את התפיסה הדתית המפרידה בין הנושאים, ובעיקר לא את התפיסה החרדית, הכורכת אף היא את שני הנושאים זה בזה, אולם בכיוון הנגדי, ועקב כריכה זו פרשה מהמעורבות בחיים המודרניים.

כולם רואים את עצמם מאוימים. הציבור הכללי חרד מפני התעצמותו הכמותית של הציבור החרדי וחושש מהשתלטותו על המרחב הציבורי ומהמגבלות שהוא עלול להטיל על אורח חייו. בעיקר הוא חושש שמא כל התהליך המודרני, כולל האלמנטים החיוביים שבו, ייסוגו אחורנית. חשש נוסף הוא הנטל הכלכלי והביטחוני ההולך וגדל שעלול ליפול על כתפיו כתוצאה מהסתגרותו של הציבור החרדי. מאידך, הציבור הדתי רואה את עצמו מאוים מעצם קיומה של ה"תרבות" המתירנית המשתלטת על הפרהסיא בפרסומות, בתקשורת, בצורת הלבוש וההתנהגות. כל אלו הם כפייה והטרדה של ממש. וכך, תחושת האיום ההדדית הודפת כל צד לריאקציות והקצנות.

יש אפוא להנמיך את הלהבות. אך כיצד?

אנו חיים בחברה רב-תרבותית. למונח "רב-תרבותיות" יש משמעויות שונות. המשמעות הפוסט-מודרנית של מונח זה היא שאין אמת אחת אלא הרבה אמיתות. לכן אין בעצם אמת כלל ואין עוד מקום לחינוך לערכים ולאידיאולוגיות. השוק התרבותי פתוח לכול ובו ניתן לרכוש הכול בכול מכול כול. גם התבהמות יכולה להיקרא "תרבות" בשוק זה.

לעומתה יש תפיסה אחרת של רב-תרבותיות. אומנם יש אמת ויש אידיאולוגיה, אלא שגם האחר טוען שיש לו. גם אם צד אחד אינו מכיר בצדקת התרבות האחרת הוא לא יכול להתכחש לעובדת קיומה. אנו חיים בחברה שקיבלה על עצמה סדרי חיים דמוקרטיים ולפיהם אין לכפות על האחד את דעתו של השני. גם מי שסבור שלדעת ההלכה יש מקום באופן עקרוני לכפייה מודה שהלכה ואין מורין כן. מבחינה פרגמטית דרך זו יעילה יותר ושכרה בצידה. היא לא הודפת את האחר לריאקציה נגדית וקיצונית, סיכוייה טובים יותר לקרבו.

הייתי מצפה מנושאי הדגל הרב-תרבותי שיתייחסו ביתר הבנה לנושאי התרבות האחרת, שלא יעלו על דעתם לכפות עליהם את דעתם. שיתחשבו בהם, לפחות בפרהסיא הציבורית. שיעריכו את ערכיהם, ללא התנשאות, גם אם אינם מסכימים לאורח חייהם. אם הם מעוניינים באמת בשירותם הצבאי ובהשתלבותם הכלכלית צריך להתחשב בתרבותם. מאידך, גם על ההולכים בדרך האחרת, שאינם מרשים לעצמם מתן לגיטימציה לתרבות האחרת, להסיר מעליהם את התדמית הכפייתית המחרידה. רק כך הסיכוי רב יותר להשפעה חיובית.

 רק מי שיוכיח בחיי המעשה שלו שניתן לכרוך יחד שמירת חיי משפחה טהורים ויציבים עם החלקים החיוביים שבמודרנה, שאפשר לשלב תרבות מעודנת וצנועה כהלכה עם ערכי התרבות הטובים שיש בתרבות המערבית המודרנית ובקדמה המדעית, הטכנולוגית והחברתית, ישכנע את כל חלקי החברה, מכאן ומכאן, שניתן לצעוד בדרך זו בבטחה.

ניצחון היהודים בשושן בימים ההם חייב לשמש אות לסיכויי ניצחונה של היהדות בעימות התרבותי בזמן הזה. "ורבים מעמי הארץ מתייהדים".

 הרב יעקב אריאל הוא רבה של רמת גן. המאמר מבוסס על פרק מן המהדורה החדשה של הספר "הלכה בימינו", העומדת לצאת לאור

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' באדר תשע"ב, 2.3.2012 

 

About these ads

פורסמה ב-1 במרץ 2012, ב-גיליון תצווה (זכור) תשע"ב - 760 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 9 תגובות.

  1. מאמר חשוב ומעניין. אך כרגיל רבנים אורתודקסיים מגיבים למציאות באיחור של שני דורות. יפה שהרב רואה את החיוב במודרנה ובפמיניזם ומנסה להזהר מהפן שהוא רואה כשלילי. אבל האם המהפיכה המינית אותה הרב רואה כמתירנות גרידא היא רק תופעה שלילית? האם בה אין נקודות חיוביות שעל התרבות היהודית ליישם?
    ועוד הערה אם ההפרדה בין גברים לנשים איננה סותרת את השוויון מדוע דווקא הנשים הן אלו שנדחקות אחורה ולמעלה?!
    אבל בסך הכל מאמר מעניין. ומאד אהבתי את ההצגה של החוק כמשהו שדורש גבולות חדים גם כשזה איננו בהכרח נוגע לטעמיו.

  2. WOW
    איזו הקלה. טוב שישנם גם קולות שפויים בעולם ועוד יותר טוב שמדובר ברב של העיר בה אני מתגורר.
    אני מבין שבשביל הפלוראליסטים והניאו ליבראלים זה לא מספיק, אבל אני לא מתמודד עם אלו , אלא עם הפאנטים המתלהמים , ראשי המדובללים וראשי הסמרטוט ,שרואים בנשות הטאליבן את ממשיכי המכבים.
    בשביל הללו מכתבו של יעקב אריאל הוא מכה במרכז הפדחת.

  3. להלן תחילת התגובה שאני עומד לשלוח לעתון. אני מקווה שתוכלו לקרוא את התגובה במלואה אם וכאשר היא תתפרסם.

    אני לא זכיתי, כרב יעקב אריאל, להיות ספון כל חיי באוהלה של תורה. פרנסתי ועיסוקי השיטו אותי ברחבי העולם, שם רכשתי מכרים וידידים רבים. פגשתי מגוון רחב של אנשים והיכרתי באופן בלתי אמצעי תרבויות רבות. מתוך הכרות זו אני יכול לקבוע שתיאור "העולם המערבי" במאמרו של הרב אריאל שאוב מן המדיה התקשורתית, שעניינה מוגבל לחריג ולפרובוקטיבי, ואין לו שום קשר עם המציאות כפי שהיא.

    הרב מתאר את העולם המודרני כעולם מופקר , נטול כל רסן ומשולל ערכים. עולם בהמי. נשותיו מוכרות את גופן. גבריו מחפיצים את הנשים. עולם שכולו פסולת. רק העולם שלו, עולם היהדות, יודע לברור את הסולת מן הפסולת.
    כאמור, מכרים וידידים רבים לי מכל קצוות תבל. רובם ככולם אנשים ערכיים ומוסריים. אף אשה מהם לא מוכרת את גופה. רובם בעלי משפחות, נאמנים לבני זוגם ודבקים בערכי המשפחה המסורתיים. אם יש חריגים, ומן הסתם יש, הם בושים בזה ומסתירים את זה. לא שמעתי מאף אחד מידידי "צידוק אידיאולוגי לפריקת עול ולנתינת דרור ליצרים בכל גיל, בכל מצב, בכל צורה, בכל מקום ובכל זמן". הם בנוסף גם מכבדים את הזולת – אינם מכנים את תרבותו "תת תרבות" ואת ערכיהם שלהם "ערכיי התרבות האמיתיים". גם זה סוג של צניעות.

    ששת הקוראים העוקבים אחרי מאמריי ותגובתיי במוסף זה יודעים גם שאשתי סיון היא גיורת שמוצאה מארץ טרופית חמה במיוחד. בארץ מוצאה נהוג סגנון לבוש התואם את מזג האוויר, דהיינו די חסכוני בכמויות הבד. בכל זאת בני משפחתה ומעגליה החברתיים רובם ככולם ישרים, הגונים וצנועים, אולי לא בבגדיהם אבל בהחלט באורחם וגם ברבעם.

    אכן האנשים שאני מתאר הם אנשי הזרם המרכזי. יש גם שוליים. אין לי חברים בשוליים אבל אני כמובן יודע על קיומם. יש בשוליים נשים המוכרות את גופן. אגב, לא כדברי הרב אריאל שנשים "כיום" מוכרות את גופן. תמיד היו. אין צורך להזכיר מה נהוג לכנות המקצוע העתיק בעולם. יש בשוליים הפקרות והשתוללות יצרים. תמיד היו. והחפצת נשים – זו היתה נחלת הכלל בעולם הטרום מודרני והיום היא עברה לשוליים. תמיד היו שוליים, אלא שהיום הם בולטים יותר וצבעוניים יותר. האם הם גם רחבים יותר? לא בטוח כלל וכלל. העולם המודרני אינו פחות צנוע מהעולם הוויקטוריאני, הוא רק הרבה פחות צבוע.

    הרב אריאל מאשים את "המתירנות" בשחרור כל רסן והרס התרבות. האשמה זו מבוססת על חוסר הבנת המושג. הרב אריאל לא בודד בחוסר הבנה זו – שותפים לה כל אלו שהמהפכה הליבראלית דילגה עליהם. הם מפרשים ליבראליזם כחופש לעשות ככל העולה על הרוח, ומתירנות כהפקרות. האמת היא הפוכה. הליבראליזם אינו החופש לעשות הכל, אלא האיסור לשלול את חופש הזולת. המתירנות אינה היתר להשתוללות יצרים, אלא שלילת הסמכות לכפות על הזולת את דרך התנהגותו, כל זמן שזו אינה מזיקה לאחרים. "הכל מותר" אין פירושו בשום פנים ואופן ש"הכל רצוי".

    הצד השני של מטבע המתירנות הוא הטלת אחריות אישית וחובת שליטה עצמית על האדם. בהעדר היכולת לכפות ערכים על הזולת, מצופה מהאדם עצמו לפעול בהתאם לערכיו שלו. אשר על כן תופעות רבות הנראות כפריצות בעיניים אנטי-ליבראליות הן למעשה ההפך הגמור. רוב הנשים בעולם המודרני ההולכות בלבוש חשוף אינן עושות זאת כדי לפתות את הגברים, אלא כי נוח להן והן מרגישות כך יפות יותר בעיני עצמן. הן יודעות שלא רק ששום גבר לא יעז לגעת בהן, אלא שאף אם רק יתפס נועץ מבט ירצה לקבור את עצמו מרוב מבוכה.

    לא בכדי מצא אצלנו הנשיא האנס תמיכה דווקא אצל רבנים הידועים במלחמת החורמה שלהם במתירנות. אם "אין אפוטרופוס לערייות", אז ניתן למצוא צד זכות אצל מי שכשל והתפתה. האומלל לא שלט בייצרו.

    המשך כאמור יבוא…

  4. העתון לא פרסם את התגובה. כנראה שיש אנשים שבעיני העתון הם חסינים מביקורת. אז הנה התגובה במלואה.

    ב"ה

    תגובה ל"רב-תרבותיות יהודית" – הרב יעקב אריאל, מוסף "שבת" פרשת "תצוה"

    אני לא זכיתי, כרב יעקב אריאל, להיות ספון כל חיי באוהלה של תורה. פרנסתי ועיסוקיי השיטו אותי ברחבי העולם, שם רכשתי מכרים וידידים רבים. פגשתי מגוון רחב של אנשים והכרתי באופן בלתי אמצעי תרבויות רבות. מתוך הכרות זו אני יכול לקבוע שתיאור "העולם המערבי" במאמרו של הרב אריאל שאוב מן המדיה התקשורתית, שעניינה מוגבל לחריג ולפרובוקטיבי, ואין לו שום קשר עם המציאות כפי שהיא.

    הרב מתאר את העולם המודרני כעולם מופקר , נטול כל רסן ומשולל ערכים. עולם בהמי. נשותיו מוכרות את גופן. גבריו מחפיצים את הנשים. עולם שכולו פסולת. רק העולם שלו, עולם היהדות, יודע לברור את הסולת מן הפסולת.

    כאמור, מכרים וידידים רבים לי מכל קצוות תבל. רובם ככולם אנשים ערכיים ומוסריים. אף אישה מהם לא מוכרת את גופה. רובם בעלי משפחות, נאמנים לבני זוגם ודבקים בערכי המשפחה המסורתיים. אם יש חריגים, ומן הסתם יש, הם בושים בזה ומסתירים את זה. לא שמעתי מאף אחד מידידיי "צידוק אידיאולוגי לפריקת עול ולנתינת דרור ליצרים בכל גיל, בכל מצב, בכל צורה, בכל מקום ובכל זמן". הם בנוסף גם מכבדים את הזולת – אינם מכנים את תרבותו "תת תרבות" ואת ערכיהם שלהם "ערכיי התרבות האמיתיים". גם זה סוג של צניעות.

    ששת הקוראים העוקבים אחרי מאמריי ותגובותיי במוסף זה יודעים שאשתי סיון היא גיורת שמוצאה מארץ טרופית חמה במיוחד. בארץ מוצאה נהוג סגנון לבוש התואם את מזג האוויר, חסכוני למדי בכמויות הבד. בכל זאת בני משפחתה ומעגליה החברתיים רובם ככולם ישרים, הגונים וצנועים, אולי לא בבגדיהם אבל בהחלט באורחם וגם ברבעם.

    האנשים שאני מתאר הם אנשי הזרם המרכזי. יש גם שוליים. אין לי חברים בשוליים אבל אני כמובן יודע על קיומם. יש בשוליים נשים המוכרות את גופן. אגב, לא כדברי הרב אריאל שנשים "כיום" מוכרות את גופן. תמיד היו. אין צורך להזכיר איזה מקצוע נהוג לכנות "העתיק בעולם". יש בשוליים הפקרות והשתוללות יצרים. תמיד היו. והחפצת נשים – זו הייתה נחלת הכלל בעולם הטרום מודרני והיום היא עברה לשוליים. תמיד היו שוליים, אלא שהיום הם בולטים יותר וצבעוניים יותר. האם הם גם רחבים יותר? לא בטוח כלל וכלל. העולם המודרני אינו פחות צנוע מהעולם הוויקטוריאני, הוא רק הרבה פחות צבוע.

    הרב אריאל מאשים את "המתירנות" בשחרור כל רסן והרס התרבות. האשמה זו מבוססת על חוסר הבנת המושג. הרב אריאל לא בודד בחוסר הבנה זו – שותפים לה כל אלו שהמהפכה הליבראלית דילגה עליהם. הם מפרשים ליבראליזם כחופש לעשות ככל העולה על הרוח, ומתירנות כהפקרות. האמת היא הפוכה. הליבראליזם אינו החופש לעשות הכל, אלא האיסור לשלול את חופש הזולת. המתירנות אינה היתר להשתוללות יצרים, אלא שלילת הסמכות לכפות על הזולת את דרך התנהגותו, כל זמן שזו אינה מזיקה לאחרים. "הכל מותר" אין פירושו בשום פנים ואופן ש"הכל רצוי".

    הצד השני של מטבע המתירנות הוא הטלת אחריות אישית וחובת שליטה עצמית על האדם. בהעדר היכולת לכפות ערכים על הזולת, מצופה מהאדם עצמו לפעול בהתאם לערכיו שלו. אשר על כן תופעות רבות הנראות כפריצות בעיניים אנטי-ליבראליות הן למעשה ההפך הגמור. רוב הנשים בעולם המודרני ההולכות בלבוש חשוף אינן עושות זאת כדי לפתות את הגברים, אלא כי נוח להן והן מרגישות כך יפות יותר בעיני עצמן. הן יודעות שלא זו בלבד ששום גבר לא יעז לגעת בהן, אלא שאם רק ייתפס נועץ מבט ירצה לקבור את עצמו מרוב מבוכה.

    לא בכדי מצא אצלנו הנשיא האנס תמיכה דווקא אצל רבנים הידועים במלחמת החורמה שלהם במתירנות. אם "אין אפוטרופוס לעריות", אז ניתן למצוא צד זכות אצל מי שכשל והתפתה. לא שלט בייצרו, האומלל.

    מקובל בקרב שומרי חומות הצניעות לזעוק חמס נגד התקשורת והאינטרנט והשפעותיהם המזיקות. הרב אריאל מצטרף למקהלה. גם כאן בחינה רצינית יותר של העניין תגלה שהדברים רחוקים מהיות כצעקתה. אכן התקשורת הוויזואלית ובמיוחד האינטרנט הפכו את הפורנוגרפיה לנפוצה וזמינה. זו מצידה, כדי לבלוט בתחרות, הפכה בוטה יותר ויותר. אבל אין שום הוכחה שמה שמצוי יותר הוא גם רצוי יותר. בדרך כלל ההפך הוא הנכון. כשהמים מפסיקים להיות גנובים הם גם מאבדים את טעמם המתוק.

    בשנות נערותי לא היה אינטרנט, ואפילו לא נגני ווידאו. היו כמה בתי קולנוע שהציגו סרטים "למבוגרים בלבד". אחד מאלה היה קולנוע "דרייב אין" ליד גני התערוכה, שאליו נכנסו במכוניות לצפות במסך הענק תחת כיפת השמיים. בחצות כל לילה הוצגו בו סרטי תועבה. לו הייתה השמש מפציעה לפתע בחצות הלילה, היו נגלות הגבעות שמסביב צבועות בשחור, מהמוני בחורי הישיבה מבני ברק הסמוכה שהתאספו ל"תיקון חצות".

    היום ילדיי בגיל בו הייתי אז. יש להם בחדריהם מחשבים ואינטרנט. מאז הגיעם לגיל ההתבגרות אמם ואני לא מתערבים בהרגלי הגלישה שלהם. מנוחתינו אינה נטרדת גם כשהם נעולים בחדרם ביחידות. אנחנו סומכים עליהם בשבע עיניים שיימנעו מכניסה לאתרים לא ראויים. לא בגלל שזה אסור, אלא בגלל שזה לא מעניין אותם, לא נוח להם ומביך אותם – בעיניי עצמם.

    וכך בעולם כולו. המתירנות והזמינות גורמות לירידת מפלס העניין. ברחבי העולם כולו הולכים רובעי הזנות ומצטמצמים. רוב החלונות ב"רובע החלונות האדומים" באמסטרדם חשוכים, עד כדי כך שהעירייה שוקלת לסגור את הנותרים ולשנות את אופי הרובע. חנויות הסקס כמעט נעלמו. שאלו את המפרסמים, "סקס מוכר" זה כבר לא אין, בעולם המערבי לפחות. אולי בארץ עדיין כן. כל זה קורה בלי עזרת שום שולחן ערוך.

    יש בעייתיות כפולה בטענת הרב אריאל שההלכה היא השומרת מפני התדרדרות מוסרית. ראשית, משתמע ממנה שאלו שאינם שומרי הלכה, בני ברית או לא, הם פחות מוסריים. זו הטלת רפש בלתי מוצדקת. לא פחות חמור הוא המסר העולה ממנה כלפי פנים. הטענה שבלתי אפשרי לשמור על צניעות ללא גדרי ההלכה המחמירים, בניגוד לדברי הגמרא במסכת עירובין "אילמלא לא ניתנה תורה היינו למדין צניעות מחתול", הופכת את הצניעות מעניין אישיותי לעניין פורמאלי.

    במקום לדרוש התנהגות צנועה הנובעת מפנים האישיות, מודדים סנטימטרים חשופים, מעריכים בולטות של קימורים, ומגדירים מרווחים פיזיים. אי אפשר לקרוא לשמירה פורמאלית על סעיפי שולחן ערוך "צניעות", כמו שאי אפשר לקרוא לכיבוד הורים הנעשה מצוות אנשים מלומדה על פי ההלכה "כבוד".

    נקודה בעייתית נוספת בדברי הרב אריאל היא התייחסותו להלכה "היוצקת את הערכים במטבעות קצובים". הרב טוען שההלכה "קבעה מסמרות" באשר לצורת ההופעה וההתנהגות המגדרית. זו תפיסה שניתן לחלוק עליה, ובהתבוננות היסטורית על השינויים שחלו בצורה ההופעה וההתנהגות גם בקרב שלומי אמוני ישראל, אי אפשר שלא לחלוק עליה. אפשר גם להבין את ההלכה מלשון הליכה – הולכת וזורמת עם החיים ועל פי השתנותם. על פי תפיסה זו ההלכה לא קובעת מסמרות אלא מגדירה סייגים וגדרות. וכל גדר, ממכלאות הצאן ועד חומת ברלין, טבעה לנוע ממקומה על פי הנסיבות. אם להשתמש בביטוי של הרב אריאל בעצמו, גבולות ההלכה נועדו למנוע גלישה לעבר שדה מוקשים. אם המוקשים זזים, גם הגבול נע בהתאם. גדר התקועה במקומה לנצח – אם היא גדר פיסית כחומה הסינית, היא הופכת לאתר תיירות, ואם היא גדר רעיונית כגדרי ההלכה – היא הופכת לפארסה.

    ונקודה אחרונה שהקפיצה אותי במאמר היא השאלה "היכן בדיוק עובר הגבול בין שירה ערכית חינוכית וצנועה, שאין בה גירוי, לזמרתה של זמרת, שלבושה, שפת הגוף שלה ותוכני שירתה ארוטיים?". שאלה כזו לא רק שהיא פרנואידית, היא גם הרסנית מבחינה חינוכית. בין שתי אלה עובר קו אדום עבה מאוד שחייב להיות ברור לכל אחד. לא פחות ברור מן הקו העובר בין התבוננות בתצלום משפחתי של אישה שנרצחה בפיגוע לצפייה בתמונת עירום. מי שמחונך לא לזהות את הקו הזה, מי יתקע לידינו שידע לזהות, למשל, את הגבול בין יחס האהבה והכבוד שהוא אמור להעניק לאשתו, לבין יחס של מרות וניצול? המשימה הראשונה במעלה של כל מערכת חינוכית היא להנחיל את היכולת לזהות גבולות.

    גדולה מעלת הצניעות עד מאוד. וביותר צניעות השזורה בנימי נפשו של האדם, הבאה מתוך כבוד פנימי עמוק לצלם א לוהים שבאדם ובזולתו, ללא הבדל דת, גזע ומין. "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב; וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ-לֹהֶיךָ".

    צבי ליפשיץ

    http://www.zvil.com

  5. צבי ליפשיץ, אתה קיים במציאות או שאתה פיקציה?
    אחוזי גירושים גבוהים בכל המדינות הנוצריות.
    בגידות על ימין ועל שמאל.
    שנאה אנטישמית שבאה בגלל הפלורליזם והאמונה שכולם צודקים ואין לי דעה אחת נכונה, כי הכל יחסי והכל שפיט…
    באיטליה אנשים לא מתחתנים וחיים עם ההורים שלהם בגילאי 40 ומעלה. מבחירה, לא בגלל רווקות מאוחרת…
    בגרמניה הזרים הם הרוב כיום. ראה למשל במונדיאל האחרון. רוב השחקנים היו זרים.
    אנשים כבר רואים בבדידות אידיאל כי הרי האדם צריך להגשים את עצמו והזוגיות והילדים מפריעים (ראה מאמר מהארץ לפני כמה ימים).
    בבריטניה הרוב המוסלמי הולך וגדל.
    באמריקה בונים מסגד בגראונד זירו. אתה מבין את האבסורד?
    תאר לך שיבנו מסגד במקום מלון פארק בנתניה…

    אתה רוצה עוד דוגמאות?

    הייתי ממליץ לך להסתכל בספרים כמו מגרסת הזהויות של שחר פלד, פלורליזם פנטיזם וכלליות של הרב קלנר ומלחמת התרבות של הרב אלי הורוביץ זצ"ל הי"ד.

    לצערך, הרב אריאל וכותבי הספרים הנ"ל צודקים.

    מה הקשר לאשתך, אגב?
    עצם זה שהיא גיורת כבר מראה על בחירתה. למה היא לא נשארה נוצריה?
    למה אותם אנשים דרום אמריקאים, צנועים פנימית אבל בטח שלא חיצונית, עושים פסטיבלי חשק כל שנה?
    למה אותם אומות היו ועדיין נגועים בשחיתות?
    שלטון החונטות בארגנטינה וברזיל?
    צ'ילה?
    קובה עם קסטרו?
    הרוצח צ'ה גווארה?
    שלטון הסמים והרצח בקולומביה?
    שלא לדבר על הנאצים שהתחבאו במדינות אלה…
    אגב, גם רוצחי נהג המונית דרק רוט ברחו לדרום אמריקה. מעניין למה…

    • אשתי לא היתה נוצריה ואין לה דבר כנגד דתה הקודמת. התבטאויות כמו שלך גורמות לה להרהר אם הצטרפות לעם היהודי היה דבר נכון לעשות, ולי לעמול קשה על מנת לשכנע אותה שהפרצוף של היהדות שונה לחלוטין מזה שאתה ודומיך מציירים.

    • ואגב את הפטנט הזה של חיפוש כל מה ששלילי והדבקתו לתרבות שלמה לא אתה והרב אריאל המצאתם. הנה לדוגמה אחד שעושה זאת הרבה יותר טוב מכם:

      http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1604955

      ועוד אגב, אין שום קשר בין רעייתי שתחי' לדרום אמריקה (בעצם דווקא יש – בנעוריה היא שהתה שם שנה בחילופי סטודנטים, מאומצת אצל משפחה מקסימה)

  6. לצערינו, מכתבה זו נמחקו מספר תגובות עקב שימוש בשפה בלתי הולמת, טיעונים לגופו של אדם, קללות וכדומה. האתר הוא מרחב מְכַבֵּד, ענייני ושקול, ואין בו מקום לתגובות מעין אלו. נשמח להתפתחות דיון חלופי וראוי.
    בברכה -
    מערכת מוסף שבת.

    • יהודה, תודה על מחיקת התגובות אבל משום מה השארת כמה מהן. היית צריך למחוק החל מן התגובה של שי קרון מה11 באפריל, שהיא הציתה את הכיעור שבה בעקבותיה (ואני מצטער שנגררתי אליו).

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 467 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: