האינדיבידואליזם כתפיסת עולם והפתיחות הגוברת לעולם האקדמיה מביאים דתיים רבים להתנער מן המחויבות לעולם ההלכה ולחפש במקומה את ההזדהות האישית. קווים ראשונים לתופעה שעדיין לא זכתה לשם והגדרה

אני עוקב באופן תדיר אחר חילופי הרעיונות על גבי מוסף 'שבת' העוסקים בנושא היחס לקיום מצוות. מספר מאמרים שנכתבו לאחרונה עוררו בי רצון להציג לציבור תופעה חברתית שזיהיתי לא מכבר, ושדומני שעל אף שרבים רואים אותה, אין היא מזוהה בשם ואינה מוגדרת במאפיינים. במאמר זה אנסה להציגה ולהפנות אליה זרקור.

את עיקרה של התופעה ניתן להציג באופן הבא: צעירים בשנות העשרים לחייהם עוברים תהליך של שינוי בהגדרת זהותם הדתית מדת של ציווי לדת של זהות. אם בתחילת התהליך הושתת קיום המצוות על האמונה המסורתית בא-לוהים מצַווה, הרי שבסופו מתבססים קיום המצוות, והאמונה גם כן, על זהות אישית.

זהות אחרת

התהליך מתרחש בקבוצה חברתית מוגדרת; אוכלוסייה איכותית ומוכשרת שגדלה במיטב מוסדות החינוך של הציבור הדתי – ישיבות תיכוניות, אולפנות ולאחר מכן ישיבות הסדר ומדרשות לבנות. אין זו תופעה של גיל נעורים, של מרדנות כנגד סמכות (הורית או ממסדית) או של זלזול בקיום מצוות מתוך עצלות המעשה והמחשבה או מתוך פיתוי. להיפך, מדובר בצעירים בשנות העשרים לחייהם, בעלי זיקה דתית חזקה, המתחילים להתמודד עם שאלות של זהות אישית ושל הגדרה עצמית דרך העולם הדתי שאליו הם מרגישים שייכים. בראשיתן, עולות השאלות במסגרת לימוד 'אמונה' ו'מחשבת ישראל'.

לתופעה תורמות שתי מגמות בלימודי המחשבה בציבור הדתי. הראשונה – אם לפני כעשור ויותר נלמדה תורתו של הרב קוק בעיקר בהקשר הלאומי, הרי שבשנים האחרונות מתגלים האלמנטים האינדיבידואליים שבתורתו. לצד זה, ישנה מגמה גוברת והולכת של לימודי חסידות המדגישים את החוויה הדתית הפרטית. בתוך מסגרת זו, בראשית התהליך, עובר הצעיר התבוננות עצמית הנובעת מן החוויה הדתית וכמעט מחויבת ממנה. אין זו התבוננות עצמית במובן המוסרי שלה – להיות אדם טוב יותר, 'לעבוד על המידות' – אלא עיסוק בעצם ההגדרה העצמית כדתי, בהזדהות איתה. תפיסת העולם האינדיבידואליסטית מניחה שהדתיות צריכה לנבוע מתוך חיבור אישי, שכן בסופו של דבר, אצל הרב קוק, קיום המצוות אמור להביא לידי ביטוי את טבעה החופשי של הנפש.

המגמה השנייה היא הפתיחות הגוברת והולכת ללימודי מחשבה כללית, פילוסופיה, בתוך מסגרת המחשבה הדתית. לכך מצטרפת גם הפתיחות הכללית לחשיבה אקדמית-מחקרית-ביקורתית בלימוד הגמרא ובלימודי התנ"ך.

שתי מגמות אלו מייצרות מחויבות כפולה לאמת. מצד אחד, ישנה מחויבות לאמת הפנימית שלי, למה שאני מרגיש וחווה, המחברת בין החוויה הדתית לשלמות פסיכולוגית. אין עוד הסתפקות בקיום מצוות לשמו. הדתיות חייבת להימדד במבחן האמת הפנימית של החיבור לרגש. כך נשפטת החוויה הדתית תחת קריטריונים של אושר, שלמות עצמית ובריאות נפשית. מצד שני ובמקביל, קיימת המחויבות האינטלקטואלית לאמת, לבחינה של אובייקטיביות האמונה הדתית, לביקורת חברתית והיסטורית.

להלן אנסה לשרטט קווים כלליים לתהליך שעובר האדם הדתי במסע זה. אציג את מאפייני התהליך לפרטיו ואתייחס לשלבי היסוד שלו. יש לזכור שבאופן ממשי אנשים שונים חווים דברים זהים באופן שונה.

השלב הראשון – הספק

התהליך, כאמור, מתחיל מנקודת מוצא של מחויבות כפולה לאמת. בצד האינטלקטואלי נפתח פתח לחקירה פילוסופית, לבדיקה של אמונות היסוד של הדת – קיום א-לוהים, הקשר בינו לדת היהודית בכלל ולקיום מצוות בפרט. לשאלות אלו נלוות שאלות היסטוריות וסוציולוגיות. ניתן להבין את התורה (במובן הצר והרחב של המילה) מנקודת מבט היסטורית כיצירה אנושית. באותה מידה, ניתן גם לשפוט את ההיסטוריה היהודית ככזו שעל אף הייחודיות שלה איננה חורגת ממסגרת ההיסטוריה האנושית הכללית. ברמה האישית, שואל המתלבט את עצמו האם קיום המצוות הוא רק עניין של חינוך, והאם, במקרה שהייתי נולד בן לעם אחר, נניח סיני, הייתי מרגיש את אותה רמת מחויבות לאיזושהי דת מזרחית שכיום איני יודע כלל על קיומה.

אל השאלות הללו מתלווה תחושה לא נוחה ברמה האישית, הנובעת מן המחויבות לאמת הפנימית. החיבור הנפשי לדת לא נמצא. צריך להתאמץ יותר מדי בתפילה, לימוד התורה לא בא בקלות, והמצוות, בעיקר הדקדקניות שבהן, נראות טפלות ביחס לדבקות ולחוויה הנדרשת כדי לקיימן. אם הקיום הדתי צריך לנבוע מן הנפש, מן העובדה שאני כפרט חלק א-לוה ממעל, הרי שהוא לא אמור להיות קשה כל כך, רצוף מאבקים וניגודים. אם הוא נובע ממי שאני, מדוע איני מוצא אותו ביתר קלות כשאני מתבונן פנימה? מדוע צריך להניח שאני כל כך חלש? והרי איני משקר לעצמי. להיות אמיתי אין משמעו להלקות את עצמי.

ההסבר המצוי לתחושה זו, שעדיין לא הגעת לדרגה הרצויה, שיש לעשות עבודה פנימית, ללכת בדרך – לא מספק, וזאת משתי סיבות. האחת, אם הדת משקפת את טבע האדם, מדוע חייב להתקיים מאבק? במונחים של ימי הביניים, של מאבק בין רוח לחומר, גישה זו יכולה לקבל מובן, אבל לא בעולמו ההרמוני של הרב קוק. שנית, בעולם שבו ניתנת לגיטימיות למודעות עצמית כמרכיב דתי, יש גבול למידת השיפוט העצמי האפריורי. מתוך אמון בכנותו העצמית שואל הצעיר את עצמו מדוע עליו להניח שהוא לא בסדר כאשר הוא לא מצליח להתחבר. אולי הבעיה היא בדת?

אני מכיר לא מעט אנשים שעצרו בשלב זה. כשהשאלות הללו הפכו למאיימות, הם בחרו שלא להתעסק בהן. הם חזרו להגדרה העצמית הדתית הישנה, לאמונה בבורא עולם, לחובת קיום המצוות הנובעת מציווי ולשייכות הוודאית לחברה הציונית-דתית. בדרך כלל זנחו הללו את האלמנטים האינדיבידואליים שבתורת הרב קוק וחזרו להבחנה הרמב"מיסטית שבין רוח לחומר ולמאבק הנצחי המתלווה אליה.

השלב השני – בחירה

בשלב הזה עובר הדיון לחלוטין לרמה האישית והוא נסב, בדרך כלל, סביב השאלה של חופש ובחירה. הנחת המוצא שהדת צריכה להיות מחוברת לחוויה הפרטית מחד ולהיות בנויה על אמת אובייקטיבית מאידך מובילה להכרה שהיא צריכה להיות מבוססת על חופש פנימי, על בחירה מודעת, הן ברמה הנפשית והן ברמה האינטלקטואלית.

ברמה הנפשית, אל לה לדת להיות בנויה על חינוך, לא על פחד מפני הברק המכה, מפני גיהנום עתידי, ובוודאי לא על אשמה. אלא שאצל רבים (אבל לא אצל כולם), ההתמודדות עם האשמה הופכת להיות נושא מרכזי. קיומו של רגש כזה מטיל צל ספק הן על קיום המצוות הפרטי והן על החינוך החברתי, ובעיקר על הממסד המשתמש בו.

ברמה האינטלקטואלית, מכיוון שהמתלבט לא מוצא פתרון לשאלות הכפירה, הופכות השאלות מקושי הזקוק לפתרון לאופציה ממשית – אולי אכן כך, אולי אין הצדקה לאותה שגרת דת הממלאה כל רגע בחיים. ספקנות זו, והדרישה לאובייקטיביות, מייצרות קרע בזהות, וכתוצאה מכך מתחיל הצעיר להיות מסוגל להבין את עצמו בלעדי הדת שעד כה מילאה תפקיד כל כך מרכזי בהגדרתו העצמית. בתווך שבין חקירה אינטלקטואלית לזהות עצמית נפתח פתח לתחושה של חירות שלא הייתה קודם.

לאלו מתלווה גם ביקורת ציבורית-חברתית. כחברת מיעוט בתוך החברה הכללית, נוטה הציבור הדתי-לאומי לטפח בתוכו תחושה של עליונות וגאוות יחידה, 'הציבור שלנו'. גם תחושה זו עומדת בפני בחינה. פתאום נתפסת השייכות לחברה קטנה יחסית כסוג של מחסום, כניסיון לפיקוח. 'חוק הדתיים השלובים' נתפס כאיום, כחוסר אפשרות להתנהג באופן חופשי כי כולם יודעים מה אתה עושה. המרכיב הכל כך מרכזי של השייכות לחברה הדתית בהגדרה העצמית הופך למכביד ומעיק.

לאור כל אלו הולך ומתחדד הצורך בבחירה. זהו השלב הקשה של המתלבט – לא זו בלבד שהוא מרגיש שהוא לא בוחר באמת את המרכיב המרכזי ביותר בזהותו, אלא שהוא מרגיש שהוא כבול למרכיב זה, שאין לו יכולת להשתחרר ממנו, שכוחות חברתיים, משפחתיים ואישיים הם אלו הקובעים לו מיהו, מה הוא אמור להרגיש, כיצד הוא חייב להתנהג, להתלבש ולחיות.

השלב השלישי – התנסות

קשיים אלו מתחדדים בעיקר בניגוד מול חברת הרוב – האופציה החילונית. ה'חילוניות' נתפסת ככזו שאינה מחויבת לעולם המוכתב מגבוה, ולחילונים מותר, אם כן, לעשות מה שהם מרגישים ולהתנהג ללא ביקורת חברתית. אמנם ישנה מודעות לרדידות הערכית של החילוניות ועדיין קיימת אמונה חזקה ורצון בערכים, אבל תחושת החופש החילונית הופכת מפתה.

יש לזכור שבשלב כזה או אחר בתקופת חיים זו יוצא הצעיר מן המסגרות הסגורות של החברה הדתית. הוא מסיים את ישיבת ההסדר, היא מסיימת את שנת השירות ואת השנה במדרשה, ושניהם פוסעים לקראת החיים ה'אמיתיים' – בחירת המקצוע והלימודים באוניברסיטה, התערבבות בעולם חילוני וסיומו של הפרק הישיבתי.

לאט לאט מתחילה התנסות חילונית. התנסות זו יכולה לקבל צורות שונות, וביניהן חוויות 'חילוניות' שבפני עצמן אין בהן עבירה של ממש, כגון יציאה לברים, שתיית אלכוהול או התנסות בסיגריה. חשוב לציין שהתנסויות אלו לא נתפסות כלגיטימיות במסגרת הדתית אלא להיפך, כפריצה של המסגרת הדתית, כבחינה של גבולות הדתיות. במקרים מסוימים עולה ההתנסות רמה ומגיעה כבר לתחום הברור של ההלכה. גם כאן ישנם גוונים. ברמתה הבסיסית יכולה ההתנסות להסתפק ב'זרקנות' דתית; לא להתפלל במניין, לא לקום בשבת בבוקר לתפילה, ליהנות מחילול שבת של חילוני ואולי אפילו לאכול, מבלי לשאול שאלות, בבית של חילוני. אחרים לוקחים את ההתנסות החילונית צעד אחד קדימה, אל העבירה ממש; חילול שבת, אי הנחת תפילין וכדומה.

כאמור, להתנסות זו יכולות להיות רמות שונות, אבל כולן מכוונות להתחככות בעולם החילוני ולבדיקת השפעתו, לחווית ההתקרבות אל המרכז של הציבוריות הישראלית מן הפריפריה הדתית. כמו כן, בכולן קיים מכנה משותף של התנסות ב'חטא', במעשה המבטא פריצת גבולות. ההתנסות בודקת שני דברים; ראשית, היא עונה לשאלה האם שבירת גבולות אלו אכן מספקת את השאיפה הנכספת לחופש. שנית, היא מתפקדת כהוכחה – בעיקר עצמית – שקיימת האפשרות לבחור. שאינני כבול, מן הבחינה הנפשית, לחינוך, לחברה ולאשמה המגבילים את התנהגותי ואינם מאפשרים לי לבחור.

השלב הרביעי – ההחלטה

השלב השלישי הוא צומת חשוב ובסופו שתי הכרעות אפשריות. האחת, 'כישלון' התהליך המתבטא בחילון גמור. השנייה היא חזרה לחיק העולם הדתי תוך הגדרה מחודשת של הזהות הדתית (ישנה דרך ביניים של עצירה בשלב חוסר ההחלטה – מצב של חוסר הזדהות עם עולם ההלכה וקיום חלקי של המצוות שאינו נוטה לכיוון הכרעה. מהיכרותי, מצבים אלו נובעים בעיקר מפער בין עולם דתי לשייכות לחברה הדתית). בשלב שלאחר ההתנסות מתגלים שני גילויים תואמים; הראשון, האופציה החילונית זמינה יותר ממה שנדמה, ויתור על עולם ההלכה אינו בלתי אפשרי. הצעיר יכול להגיד לעצמו שהוא מסוגל להפריד את עצמו מן הדת ולחיות חיים מחוץ לה. הגילוי השני משלים את הראשון. כשהעולם החילוני הופך לאפשרי מתגלה שאין בחציית הגבולות הללו תחושה של שחרור. להיפך, בדרך כלל מגלה הצעיר תחושה חזקה של אי נוחות בחציית הגבולות, תחושה שאותה הוא מברר ועל בסיסה הוא בונה מחדש את זהותו הדתית.

אי נוחות זו, מתברר, נובעת מכך שאין לאותו צעיר רצון לשנות את עולמו. הוא מגלה שביסודו של דבר הוא מרגיש בנוח עם עולם ההלכה, בתוך החברה הדתית. שעל אף שהוא יכול לפקפק באמיתות האבסולוטיות של האמונה הדתית, ולמרות שהפחד מפני השכר והעונש לעתיד לבוא אינו מגביל את בחירתו ויש לו ביקורת על החברה שאליה הוא שייך – אין לו ענין להמיר את זהותו. העולם הדתי הופך להיות עולם אופציונלי, נתון לבחירה, שיש לו יתרונות וחסרונות, ושבכל זאת הוא מעדיף להיות חלק ממנו.

האמונה, כך הוא מגלה, היא חלק מ'מי שאני' וכך גם שגרת קיום המצוות, החוויה הדתית ואפילו השייכות החברתית. התובנה המשמעותית הנלוות לחוויה זו היא שהמחויבות לאמת שהניעה את התהליך – הן במישור האינטלקטואלי והן במישור הנפשי – לא שוללת את החוויה הסובייקטיבית, ושזו יכולה לבסס שייכות דתית על שלל מרכיביה. גם במסגרת של אמת יש מקום להיות 'מי שאני', בעל הגדרה עצמית הנשענת על העדפה אישית, ועל כן הצידוק של 'זה מי שאני' מספיק כדי לבסס זהות דתית. כמובן שזה משנה את החיבור לדת, אבל יחד עם זאת הוא מאפשר קבלה עצמית וחיים דתיים שאינם רצופים מאבק. יותר מכול, מתברר, היה זה המאבק שהפריע ולא הדת.

על בסיס גילוי זה מתבצע אקט מפורש של בחירה והחלטה. הצעיר מבין ששייכותו הדתית היא ענין שבינו לבין עצמו ונובעת מהגדרתו העצמית. הוא גם יודע שיש אפשרות אחרת ובידו נתונה הבחירה. לאחר שהוא משתחרר מן המאבק הפנימי הוא עומד מול עצמו עם החירות להחליט. על בסיס הגדרתו העצמית הוא מכריע לאמץ מחדש ולקבל על עצמו עול תורה ומצוות, בבחינת 'הדור קיבלוה בימי אחשוורוש'.

הזהות שאחרי

התהליך מעצב גישה אחרת אל הדת, שניתן לשרטט לה כמה קווי יסוד. כמובן שלא כולם מקיימים את כל הקווים הללו, אבל הם מצויים במידה זו אחרת כקווי יסוד משותפים.

ראשית, היחסים עם עולם ההלכה בנויים על בסיס אישי. בשונה מן הגישה האמונית ה'קלאסית' המעמידה את קיום המצוות באופן מוחלט כאידיאל שיש לחתור אליו באופן מתמיד, בוחר הצעיר את מידת ההקפדה שלו על קיום מצוות כאשר זו יכולה להיות נתונה לשינוי בהתאם לתקופות ולמצבי חיים. בתפיסת עולמו שמירה הלכתית לא דקדקנית לא נובעת מחולשה ואינה זקוקה לתיקון. לכל אחד החופש לבחור לעצמו את גבולות קיום המצוות שלו בתוך מסגרת כללית מחייבת. בחירה זו נתפסת כלגיטימית בתוך עולמו הדתי.

שנית, לצעירים אלה אין הנהגה דתית. אין הם רואים את עצמם כפופים לסמכות רבנית באופן עקרוני. הם יכולים להתייעץ עם רבנים בנושאים שונים, אבל ייעוץ זה יישען בעיקרו על הערכה אישית והוא ייבחן ככל ייעוץ אחר, לא כדבר א-לוהים חיים אלא כדברי אדם חכם שייתכן שעצותיו תהיינה מועילות וייתכן שלא. אי קבלת הסמכות נכונה אפילו במסגרת שאלות הלכתיות, במיוחד באותן סוגיות שבהן ההלכה הופכת להשקפת עולם.

שלישית, האמונה שהוטלה בספק בראשית התהליך הופכת לחלק מן הזהות הדתית, ולא ככזו המבססת חובה דתית. בתוך מסגרת זהותית זו תקבל האמונה בא-לוהים צביון אישי, בהתאם לטמפרמנט. אמונה המשוחררת מן הנוקשות ההלכתית מאפשרת לה להשתלב באורח חיים מעשי ולהשפיע על חוויית היומיום.

רביעית, בניגוד להשלמה עם הדת, יגבש הצעיר עמדה ביקורתית יותר כלפי החברה הדתית. אמנם חברה זו היא חברת השייכות הטבעית שלו, אבל בשונה מהאמונה הטוטאלית בצדקת הדרך שממנה נובעת תחושת שייכות חזקה, הצעיר לא מזהה עצמו בקלות עם החברה שאליה הוא משתייך.

ואחרונה, הצעיר, שאמונתו לא נשענת על אמת מוחלטת אלא על הביטחון של הזהות האישית, מרשה לעצמו פתיחות גדולה יותר. הוא יהיה מסוגל ביתר קלות לראות את היתרונות הערכיים של העולם החילוני ולנקוט גישה ביקורתית כלפי המסורת, וידרוש פחות התחשבות בדתיות שלו מן החילוני שסביבו. בשונה מן הדתי המאמין, שבסתר לבו רוצה שכל עם ישראל יחזור בתשובה ושעל כן הוא מרגיש אחריות לאורח החיים של החילוני, יהיה הוא פתוח יותר ונכון יותר לקבל את האחר.

ולסיום, מהזווית האישית: את התהליך האמור חוויתי במידה מסוימת באופן אישי, מבלי לסיים אותו. לא מצאתי את הדרך ואת העוצמה לכונן מחדש זהות דתית. יש לכך סיבות הקשורות לאופי וטמפרמנט וגם למערכת שבגיל צעיר לא ידעה לאפשר לי מקום בתוכה. אף על פי כן, תמיד נשארו בי עניין ואהבה ל'ציבור' הזה של הכיפות הסרוגות. מהרבה בחינות, התהליך המתואר כאן, המבוסס על המתח הפנימי הטמון במחויבות לאמת, מאפיין זרמים מסוימים ומרכזיים בתוכו. לאותם זרמים, מחויבות זו לאמת היא מאפיין אמיתי וייחודי בחברה הישראלית – עובדה הראויה להערכה רבה. זה מקור כוחו וחולשתו של המגזר. מקור כוחו כדי להציל את היהדות שבעיניי הולכת ומתנוונת, וחולשתו, כי לעתים אמת כנה אינה יודעת לדרוש לעצמה כוח פוליטי הכרחי.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בטבת תשע"ב, 30.12.2011