מדתיות מצווה לדת של זהות / עמיחי פישר

 

האינדיבידואליזם כתפיסת עולם והפתיחות הגוברת לעולם האקדמיה מביאים דתיים רבים להתנער מן המחויבות לעולם ההלכה ולחפש במקומה את ההזדהות האישית. קווים ראשונים לתופעה שעדיין לא זכתה לשם והגדרה

אני עוקב באופן תדיר אחר חילופי הרעיונות על גבי מוסף 'שבת' העוסקים בנושא היחס לקיום מצוות. מספר מאמרים שנכתבו לאחרונה עוררו בי רצון להציג לציבור תופעה חברתית שזיהיתי לא מכבר, ושדומני שעל אף שרבים רואים אותה, אין היא מזוהה בשם ואינה מוגדרת במאפיינים. במאמר זה אנסה להציגה ולהפנות אליה זרקור.

את עיקרה של התופעה ניתן להציג באופן הבא: צעירים בשנות העשרים לחייהם עוברים תהליך של שינוי בהגדרת זהותם הדתית מדת של ציווי לדת של זהות. אם בתחילת התהליך הושתת קיום המצוות על האמונה המסורתית בא-לוהים מצַווה, הרי שבסופו מתבססים קיום המצוות, והאמונה גם כן, על זהות אישית.

זהות אחרת

התהליך מתרחש בקבוצה חברתית מוגדרת; אוכלוסייה איכותית ומוכשרת שגדלה במיטב מוסדות החינוך של הציבור הדתי – ישיבות תיכוניות, אולפנות ולאחר מכן ישיבות הסדר ומדרשות לבנות. אין זו תופעה של גיל נעורים, של מרדנות כנגד סמכות (הורית או ממסדית) או של זלזול בקיום מצוות מתוך עצלות המעשה והמחשבה או מתוך פיתוי. להיפך, מדובר בצעירים בשנות העשרים לחייהם, בעלי זיקה דתית חזקה, המתחילים להתמודד עם שאלות של זהות אישית ושל הגדרה עצמית דרך העולם הדתי שאליו הם מרגישים שייכים. בראשיתן, עולות השאלות במסגרת לימוד 'אמונה' ו'מחשבת ישראל'.

לתופעה תורמות שתי מגמות בלימודי המחשבה בציבור הדתי. הראשונה – אם לפני כעשור ויותר נלמדה תורתו של הרב קוק בעיקר בהקשר הלאומי, הרי שבשנים האחרונות מתגלים האלמנטים האינדיבידואליים שבתורתו. לצד זה, ישנה מגמה גוברת והולכת של לימודי חסידות המדגישים את החוויה הדתית הפרטית. בתוך מסגרת זו, בראשית התהליך, עובר הצעיר התבוננות עצמית הנובעת מן החוויה הדתית וכמעט מחויבת ממנה. אין זו התבוננות עצמית במובן המוסרי שלה – להיות אדם טוב יותר, 'לעבוד על המידות' – אלא עיסוק בעצם ההגדרה העצמית כדתי, בהזדהות איתה. תפיסת העולם האינדיבידואליסטית מניחה שהדתיות צריכה לנבוע מתוך חיבור אישי, שכן בסופו של דבר, אצל הרב קוק, קיום המצוות אמור להביא לידי ביטוי את טבעה החופשי של הנפש.

המגמה השנייה היא הפתיחות הגוברת והולכת ללימודי מחשבה כללית, פילוסופיה, בתוך מסגרת המחשבה הדתית. לכך מצטרפת גם הפתיחות הכללית לחשיבה אקדמית-מחקרית-ביקורתית בלימוד הגמרא ובלימודי התנ"ך.

שתי מגמות אלו מייצרות מחויבות כפולה לאמת. מצד אחד, ישנה מחויבות לאמת הפנימית שלי, למה שאני מרגיש וחווה, המחברת בין החוויה הדתית לשלמות פסיכולוגית. אין עוד הסתפקות בקיום מצוות לשמו. הדתיות חייבת להימדד במבחן האמת הפנימית של החיבור לרגש. כך נשפטת החוויה הדתית תחת קריטריונים של אושר, שלמות עצמית ובריאות נפשית. מצד שני ובמקביל, קיימת המחויבות האינטלקטואלית לאמת, לבחינה של אובייקטיביות האמונה הדתית, לביקורת חברתית והיסטורית.

להלן אנסה לשרטט קווים כלליים לתהליך שעובר האדם הדתי במסע זה. אציג את מאפייני התהליך לפרטיו ואתייחס לשלבי היסוד שלו. יש לזכור שבאופן ממשי אנשים שונים חווים דברים זהים באופן שונה.

השלב הראשון – הספק

התהליך, כאמור, מתחיל מנקודת מוצא של מחויבות כפולה לאמת. בצד האינטלקטואלי נפתח פתח לחקירה פילוסופית, לבדיקה של אמונות היסוד של הדת – קיום א-לוהים, הקשר בינו לדת היהודית בכלל ולקיום מצוות בפרט. לשאלות אלו נלוות שאלות היסטוריות וסוציולוגיות. ניתן להבין את התורה (במובן הצר והרחב של המילה) מנקודת מבט היסטורית כיצירה אנושית. באותה מידה, ניתן גם לשפוט את ההיסטוריה היהודית ככזו שעל אף הייחודיות שלה איננה חורגת ממסגרת ההיסטוריה האנושית הכללית. ברמה האישית, שואל המתלבט את עצמו האם קיום המצוות הוא רק עניין של חינוך, והאם, במקרה שהייתי נולד בן לעם אחר, נניח סיני, הייתי מרגיש את אותה רמת מחויבות לאיזושהי דת מזרחית שכיום איני יודע כלל על קיומה.

אל השאלות הללו מתלווה תחושה לא נוחה ברמה האישית, הנובעת מן המחויבות לאמת הפנימית. החיבור הנפשי לדת לא נמצא. צריך להתאמץ יותר מדי בתפילה, לימוד התורה לא בא בקלות, והמצוות, בעיקר הדקדקניות שבהן, נראות טפלות ביחס לדבקות ולחוויה הנדרשת כדי לקיימן. אם הקיום הדתי צריך לנבוע מן הנפש, מן העובדה שאני כפרט חלק א-לוה ממעל, הרי שהוא לא אמור להיות קשה כל כך, רצוף מאבקים וניגודים. אם הוא נובע ממי שאני, מדוע איני מוצא אותו ביתר קלות כשאני מתבונן פנימה? מדוע צריך להניח שאני כל כך חלש? והרי איני משקר לעצמי. להיות אמיתי אין משמעו להלקות את עצמי.

ההסבר המצוי לתחושה זו, שעדיין לא הגעת לדרגה הרצויה, שיש לעשות עבודה פנימית, ללכת בדרך – לא מספק, וזאת משתי סיבות. האחת, אם הדת משקפת את טבע האדם, מדוע חייב להתקיים מאבק? במונחים של ימי הביניים, של מאבק בין רוח לחומר, גישה זו יכולה לקבל מובן, אבל לא בעולמו ההרמוני של הרב קוק. שנית, בעולם שבו ניתנת לגיטימיות למודעות עצמית כמרכיב דתי, יש גבול למידת השיפוט העצמי האפריורי. מתוך אמון בכנותו העצמית שואל הצעיר את עצמו מדוע עליו להניח שהוא לא בסדר כאשר הוא לא מצליח להתחבר. אולי הבעיה היא בדת?

אני מכיר לא מעט אנשים שעצרו בשלב זה. כשהשאלות הללו הפכו למאיימות, הם בחרו שלא להתעסק בהן. הם חזרו להגדרה העצמית הדתית הישנה, לאמונה בבורא עולם, לחובת קיום המצוות הנובעת מציווי ולשייכות הוודאית לחברה הציונית-דתית. בדרך כלל זנחו הללו את האלמנטים האינדיבידואליים שבתורת הרב קוק וחזרו להבחנה הרמב"מיסטית שבין רוח לחומר ולמאבק הנצחי המתלווה אליה.

השלב השני – בחירה

בשלב הזה עובר הדיון לחלוטין לרמה האישית והוא נסב, בדרך כלל, סביב השאלה של חופש ובחירה. הנחת המוצא שהדת צריכה להיות מחוברת לחוויה הפרטית מחד ולהיות בנויה על אמת אובייקטיבית מאידך מובילה להכרה שהיא צריכה להיות מבוססת על חופש פנימי, על בחירה מודעת, הן ברמה הנפשית והן ברמה האינטלקטואלית.

ברמה הנפשית, אל לה לדת להיות בנויה על חינוך, לא על פחד מפני הברק המכה, מפני גיהנום עתידי, ובוודאי לא על אשמה. אלא שאצל רבים (אבל לא אצל כולם), ההתמודדות עם האשמה הופכת להיות נושא מרכזי. קיומו של רגש כזה מטיל צל ספק הן על קיום המצוות הפרטי והן על החינוך החברתי, ובעיקר על הממסד המשתמש בו.

ברמה האינטלקטואלית, מכיוון שהמתלבט לא מוצא פתרון לשאלות הכפירה, הופכות השאלות מקושי הזקוק לפתרון לאופציה ממשית – אולי אכן כך, אולי אין הצדקה לאותה שגרת דת הממלאה כל רגע בחיים. ספקנות זו, והדרישה לאובייקטיביות, מייצרות קרע בזהות, וכתוצאה מכך מתחיל הצעיר להיות מסוגל להבין את עצמו בלעדי הדת שעד כה מילאה תפקיד כל כך מרכזי בהגדרתו העצמית. בתווך שבין חקירה אינטלקטואלית לזהות עצמית נפתח פתח לתחושה של חירות שלא הייתה קודם.

לאלו מתלווה גם ביקורת ציבורית-חברתית. כחברת מיעוט בתוך החברה הכללית, נוטה הציבור הדתי-לאומי לטפח בתוכו תחושה של עליונות וגאוות יחידה, 'הציבור שלנו'. גם תחושה זו עומדת בפני בחינה. פתאום נתפסת השייכות לחברה קטנה יחסית כסוג של מחסום, כניסיון לפיקוח. 'חוק הדתיים השלובים' נתפס כאיום, כחוסר אפשרות להתנהג באופן חופשי כי כולם יודעים מה אתה עושה. המרכיב הכל כך מרכזי של השייכות לחברה הדתית בהגדרה העצמית הופך למכביד ומעיק.

לאור כל אלו הולך ומתחדד הצורך בבחירה. זהו השלב הקשה של המתלבט – לא זו בלבד שהוא מרגיש שהוא לא בוחר באמת את המרכיב המרכזי ביותר בזהותו, אלא שהוא מרגיש שהוא כבול למרכיב זה, שאין לו יכולת להשתחרר ממנו, שכוחות חברתיים, משפחתיים ואישיים הם אלו הקובעים לו מיהו, מה הוא אמור להרגיש, כיצד הוא חייב להתנהג, להתלבש ולחיות.

השלב השלישי – התנסות

קשיים אלו מתחדדים בעיקר בניגוד מול חברת הרוב – האופציה החילונית. ה'חילוניות' נתפסת ככזו שאינה מחויבת לעולם המוכתב מגבוה, ולחילונים מותר, אם כן, לעשות מה שהם מרגישים ולהתנהג ללא ביקורת חברתית. אמנם ישנה מודעות לרדידות הערכית של החילוניות ועדיין קיימת אמונה חזקה ורצון בערכים, אבל תחושת החופש החילונית הופכת מפתה.

יש לזכור שבשלב כזה או אחר בתקופת חיים זו יוצא הצעיר מן המסגרות הסגורות של החברה הדתית. הוא מסיים את ישיבת ההסדר, היא מסיימת את שנת השירות ואת השנה במדרשה, ושניהם פוסעים לקראת החיים ה'אמיתיים' – בחירת המקצוע והלימודים באוניברסיטה, התערבבות בעולם חילוני וסיומו של הפרק הישיבתי.

לאט לאט מתחילה התנסות חילונית. התנסות זו יכולה לקבל צורות שונות, וביניהן חוויות 'חילוניות' שבפני עצמן אין בהן עבירה של ממש, כגון יציאה לברים, שתיית אלכוהול או התנסות בסיגריה. חשוב לציין שהתנסויות אלו לא נתפסות כלגיטימיות במסגרת הדתית אלא להיפך, כפריצה של המסגרת הדתית, כבחינה של גבולות הדתיות. במקרים מסוימים עולה ההתנסות רמה ומגיעה כבר לתחום הברור של ההלכה. גם כאן ישנם גוונים. ברמתה הבסיסית יכולה ההתנסות להסתפק ב'זרקנות' דתית; לא להתפלל במניין, לא לקום בשבת בבוקר לתפילה, ליהנות מחילול שבת של חילוני ואולי אפילו לאכול, מבלי לשאול שאלות, בבית של חילוני. אחרים לוקחים את ההתנסות החילונית צעד אחד קדימה, אל העבירה ממש; חילול שבת, אי הנחת תפילין וכדומה.

כאמור, להתנסות זו יכולות להיות רמות שונות, אבל כולן מכוונות להתחככות בעולם החילוני ולבדיקת השפעתו, לחווית ההתקרבות אל המרכז של הציבוריות הישראלית מן הפריפריה הדתית. כמו כן, בכולן קיים מכנה משותף של התנסות ב'חטא', במעשה המבטא פריצת גבולות. ההתנסות בודקת שני דברים; ראשית, היא עונה לשאלה האם שבירת גבולות אלו אכן מספקת את השאיפה הנכספת לחופש. שנית, היא מתפקדת כהוכחה – בעיקר עצמית – שקיימת האפשרות לבחור. שאינני כבול, מן הבחינה הנפשית, לחינוך, לחברה ולאשמה המגבילים את התנהגותי ואינם מאפשרים לי לבחור.

השלב הרביעי – ההחלטה

השלב השלישי הוא צומת חשוב ובסופו שתי הכרעות אפשריות. האחת, 'כישלון' התהליך המתבטא בחילון גמור. השנייה היא חזרה לחיק העולם הדתי תוך הגדרה מחודשת של הזהות הדתית (ישנה דרך ביניים של עצירה בשלב חוסר ההחלטה – מצב של חוסר הזדהות עם עולם ההלכה וקיום חלקי של המצוות שאינו נוטה לכיוון הכרעה. מהיכרותי, מצבים אלו נובעים בעיקר מפער בין עולם דתי לשייכות לחברה הדתית). בשלב שלאחר ההתנסות מתגלים שני גילויים תואמים; הראשון, האופציה החילונית זמינה יותר ממה שנדמה, ויתור על עולם ההלכה אינו בלתי אפשרי. הצעיר יכול להגיד לעצמו שהוא מסוגל להפריד את עצמו מן הדת ולחיות חיים מחוץ לה. הגילוי השני משלים את הראשון. כשהעולם החילוני הופך לאפשרי מתגלה שאין בחציית הגבולות הללו תחושה של שחרור. להיפך, בדרך כלל מגלה הצעיר תחושה חזקה של אי נוחות בחציית הגבולות, תחושה שאותה הוא מברר ועל בסיסה הוא בונה מחדש את זהותו הדתית.

אי נוחות זו, מתברר, נובעת מכך שאין לאותו צעיר רצון לשנות את עולמו. הוא מגלה שביסודו של דבר הוא מרגיש בנוח עם עולם ההלכה, בתוך החברה הדתית. שעל אף שהוא יכול לפקפק באמיתות האבסולוטיות של האמונה הדתית, ולמרות שהפחד מפני השכר והעונש לעתיד לבוא אינו מגביל את בחירתו ויש לו ביקורת על החברה שאליה הוא שייך – אין לו ענין להמיר את זהותו. העולם הדתי הופך להיות עולם אופציונלי, נתון לבחירה, שיש לו יתרונות וחסרונות, ושבכל זאת הוא מעדיף להיות חלק ממנו.

האמונה, כך הוא מגלה, היא חלק מ'מי שאני' וכך גם שגרת קיום המצוות, החוויה הדתית ואפילו השייכות החברתית. התובנה המשמעותית הנלוות לחוויה זו היא שהמחויבות לאמת שהניעה את התהליך – הן במישור האינטלקטואלי והן במישור הנפשי – לא שוללת את החוויה הסובייקטיבית, ושזו יכולה לבסס שייכות דתית על שלל מרכיביה. גם במסגרת של אמת יש מקום להיות 'מי שאני', בעל הגדרה עצמית הנשענת על העדפה אישית, ועל כן הצידוק של 'זה מי שאני' מספיק כדי לבסס זהות דתית. כמובן שזה משנה את החיבור לדת, אבל יחד עם זאת הוא מאפשר קבלה עצמית וחיים דתיים שאינם רצופים מאבק. יותר מכול, מתברר, היה זה המאבק שהפריע ולא הדת.

על בסיס גילוי זה מתבצע אקט מפורש של בחירה והחלטה. הצעיר מבין ששייכותו הדתית היא ענין שבינו לבין עצמו ונובעת מהגדרתו העצמית. הוא גם יודע שיש אפשרות אחרת ובידו נתונה הבחירה. לאחר שהוא משתחרר מן המאבק הפנימי הוא עומד מול עצמו עם החירות להחליט. על בסיס הגדרתו העצמית הוא מכריע לאמץ מחדש ולקבל על עצמו עול תורה ומצוות, בבחינת 'הדור קיבלוה בימי אחשוורוש'.

הזהות שאחרי

התהליך מעצב גישה אחרת אל הדת, שניתן לשרטט לה כמה קווי יסוד. כמובן שלא כולם מקיימים את כל הקווים הללו, אבל הם מצויים במידה זו אחרת כקווי יסוד משותפים.

ראשית, היחסים עם עולם ההלכה בנויים על בסיס אישי. בשונה מן הגישה האמונית ה'קלאסית' המעמידה את קיום המצוות באופן מוחלט כאידיאל שיש לחתור אליו באופן מתמיד, בוחר הצעיר את מידת ההקפדה שלו על קיום מצוות כאשר זו יכולה להיות נתונה לשינוי בהתאם לתקופות ולמצבי חיים. בתפיסת עולמו שמירה הלכתית לא דקדקנית לא נובעת מחולשה ואינה זקוקה לתיקון. לכל אחד החופש לבחור לעצמו את גבולות קיום המצוות שלו בתוך מסגרת כללית מחייבת. בחירה זו נתפסת כלגיטימית בתוך עולמו הדתי.

שנית, לצעירים אלה אין הנהגה דתית. אין הם רואים את עצמם כפופים לסמכות רבנית באופן עקרוני. הם יכולים להתייעץ עם רבנים בנושאים שונים, אבל ייעוץ זה יישען בעיקרו על הערכה אישית והוא ייבחן ככל ייעוץ אחר, לא כדבר א-לוהים חיים אלא כדברי אדם חכם שייתכן שעצותיו תהיינה מועילות וייתכן שלא. אי קבלת הסמכות נכונה אפילו במסגרת שאלות הלכתיות, במיוחד באותן סוגיות שבהן ההלכה הופכת להשקפת עולם.

שלישית, האמונה שהוטלה בספק בראשית התהליך הופכת לחלק מן הזהות הדתית, ולא ככזו המבססת חובה דתית. בתוך מסגרת זהותית זו תקבל האמונה בא-לוהים צביון אישי, בהתאם לטמפרמנט. אמונה המשוחררת מן הנוקשות ההלכתית מאפשרת לה להשתלב באורח חיים מעשי ולהשפיע על חוויית היומיום.

רביעית, בניגוד להשלמה עם הדת, יגבש הצעיר עמדה ביקורתית יותר כלפי החברה הדתית. אמנם חברה זו היא חברת השייכות הטבעית שלו, אבל בשונה מהאמונה הטוטאלית בצדקת הדרך שממנה נובעת תחושת שייכות חזקה, הצעיר לא מזהה עצמו בקלות עם החברה שאליה הוא משתייך.

ואחרונה, הצעיר, שאמונתו לא נשענת על אמת מוחלטת אלא על הביטחון של הזהות האישית, מרשה לעצמו פתיחות גדולה יותר. הוא יהיה מסוגל ביתר קלות לראות את היתרונות הערכיים של העולם החילוני ולנקוט גישה ביקורתית כלפי המסורת, וידרוש פחות התחשבות בדתיות שלו מן החילוני שסביבו. בשונה מן הדתי המאמין, שבסתר לבו רוצה שכל עם ישראל יחזור בתשובה ושעל כן הוא מרגיש אחריות לאורח החיים של החילוני, יהיה הוא פתוח יותר ונכון יותר לקבל את האחר.

ולסיום, מהזווית האישית: את התהליך האמור חוויתי במידה מסוימת באופן אישי, מבלי לסיים אותו. לא מצאתי את הדרך ואת העוצמה לכונן מחדש זהות דתית. יש לכך סיבות הקשורות לאופי וטמפרמנט וגם למערכת שבגיל צעיר לא ידעה לאפשר לי מקום בתוכה. אף על פי כן, תמיד נשארו בי עניין ואהבה ל'ציבור' הזה של הכיפות הסרוגות. מהרבה בחינות, התהליך המתואר כאן, המבוסס על המתח הפנימי הטמון במחויבות לאמת, מאפיין זרמים מסוימים ומרכזיים בתוכו. לאותם זרמים, מחויבות זו לאמת היא מאפיין אמיתי וייחודי בחברה הישראלית – עובדה הראויה להערכה רבה. זה מקור כוחו וחולשתו של המגזר. מקור כוחו כדי להציל את היהדות שבעיניי הולכת ומתנוונת, וחולשתו, כי לעתים אמת כנה אינה יודעת לדרוש לעצמה כוח פוליטי הכרחי.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בטבת תשע"ב, 30.12.2011 

 

About these ads

פורסמה ב-29 בדצמבר 2011, ב-גיליון ויגש תשע"ב - 751 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 14 תגובות.

  1. מעולה. אחד המאמרים הטובים שקראתי בשבת. חד בטירוף. אולי המאמר הראשון שמדבר על זה ועוד כל כך טוב.

  2. מעולה מעולה מעולה!!!! כדתל"שית אם כי לא תלשתי את הדת מתוכי מזדהה עם התהליך שעברתי ועודני עוברת אותו. תודה, עמיחי גם על הגילוי הנאות האישי. מצטרפת לתגובתו של אייל

  3. מושיק גולדברג

    הרשו לי להצהיר, קבל עם ועדה, כי מאמרו של פישר הוא אחד המאמרים המכוננים שפורסמו אי פעם בגיליון השבת.
    עמיחי פישר הצליח בגאונות רבה לאפיין תהליך ספיריטואלי מחד וסוציולוגי מאידך, שהזדהיתי עמו עד עומק ליבי.
    בדקדקנות רבה, נגע פישר במצוקה דתית-קיומית-זהותית שחווים צעירים רבים באמונתם ובחברה הדתית בה הם חיים. מצוקה שחוויתי ברמה האישית, ואני משער שעוד רבים אחרים.
    לא ניתן היה להגדיר תופעה זו טוב יותר.
    קראתי את המאמר, פעם, פעמיים, שלוש וממש התחלתי לבכות.
    הייתכן שהוא נכתב עלי? ועל חבריי הקרובים?
    הכתיבה הרהוטה, הדקדוק בפרטים והאפיונים המדויקים והחדים גרמו לי לחשוב בצורה טובה יותר על התהליך שעברתי ועדיין עובר ועל הדרך להתמודד עמו.

    תודה רבה לך עמיחי, תודה לכם על הפרסום.

    • צבי לובושיץ

      מושיק, לדעתי אתה מגזים ואף מעבר לכך.

      המאמר סטנדרטי ברמתו, בנאלי במסקנותיו, וניכר שלכותב השקפת עולם רדודה.

      יתכן כי התיאור המדויק של חוויית החיים שלך מסנוור את עיניך מלקרוא את המאמר בעין ביקורתית.

      מצטער. כדי לגרום לי להתפעל צריך קצת יותר.

      • מושיק גולדברג

        צבי ידידי,
        תגובה מעין זו היא תוצאה של אחת משתיים: שלא הבנת את המאמר או לחלופין שאתה שבוי בקונספציות דתיות, שמחבר המאמר מצר עליהן בסוף דבריו. אגיב על דבריך במספר נקודות.
        ראשית, מאמרו של פישר הוא מאמר סוציולוגי. דהיינו, מאמר המציג תופעה חברתית ומנתח אותה.
        מאמר סוציולוגי מטבעו אינו אמור להציג דרך חיים אידיאלית, או לחלופין להתריע מפני דרך חיים שגויה. מטרתו היא להציג דפוסי התנהגות ולבחון את תגובת החברה כלפיהם עפ"י הנורמות המקובלות בה. מטרת הסוציולוגיה אינה לבחון האם התופעה החברתית היא חיובית או שלילית אלא לבחון את מידת הלגיטימציה הניתנת לתופעה או את מידת השפעתה.
        מאמרו של פישר אינו שואל למידת טיבה של התופעה, אלא הוא מתאר מציאות, שאין ספק שרבים חווים אותה, ויש להכיר בה ולהתמודד עמה. ייחודיות המאמר היא בהצפת הנושא ובתביעה להתבוננות בהשלכות המצויות של התהליך על צעירים רבים בחברה הדתית ועל מוסכמות בחברה כולה.
        כאן אני מגיע לנקודה השנייה, והיא החידוש הטמון במאמר.
        המאמר מתעתע במקצת שכן התהליכים המוצגים בו מוכרים לנו היטב ונדמה כי אין בהם כל חידוש.
        הרי מי לא שאל את עצמו את שאלת הזדהותו האישית עם היהדות ועם קיום מצוות. מי לא הבחין כי מצוות שאליהן הוא התחבר יותר, הוא קיים בשלמות ובדבקות יותר. אבל לא זו הנקודה.
        הנקודה המרכזית לטעמי הזועקת מבין השורות היא מידת הלגיטימיות של התופעה או יתר מזה מידת חיוניותו. זהו חידושו של המאמר מבחינתי.
        הקריאה בין השורות והנימה האישית מעלות סוגיה רצינית שיש לדון בה בחברה הדתית. עצם התופעה אינה החידוש אלא ההתמודדות עמה ועם השלכותיה הנרחבות המוצגות במאמר.
        נקודה שלישית שחשוב לי לומר היא שכל אדם צריך לשאול את עצמו איפה הוא עומד מול התהליך המתואר. אני מרגיש בהרבה מובנים שהחברה הדתית חיה בקונצפציה נטולת בחירה.
        נכון הוא הדבר שכבר מגיל צעיר מנסים לפמפם לנו במוח שאנו דתיים מבחירה. מלמדים אותנו כי הבחירה בקיום מצוות היא נעלה יותר וראוי שכל אדם יבחן את אמונתו ואת טעמו לקיום המצוות.
        אך אני מרגיש כי קיים פער עצום בין הדרך שמחנכים אותנו למה שמתרחש בפועל. בסופו של דבר, על מי אנחנו עובדים? האם אנחנו באמת בוחרים כיצד לחיות את חיינו? האם איננו שבוים בנורמות חברתיות שלא מאפשרות לנו באמת לחצות גבולות?
        ההזדהות שלי כלפי המאמר נובעת דווקא מן העובדה שאני מרגיש שההנחות היסוד העומדות בו הם כה נכונות. צעירים רבים בציונות הדתית שבויים בדרך חיים כי החברה הובילה אותם לשם. הם לא מתנסים כי הם רואים בהתנסות מעשה שאינו לגיטימי ולכן ניטל מהם יסוד הבחירה.
        אני מרגיש ששאלה כה יסודית כמו מידת זהותי הדתית והזדהותי עם האמונה והמצוות צריכה להיבחן ביני לבין עצמי ולא ביני לבין החברה. אני מבקש שהחברה תיתן לי לעבור את התהליך בעצמי, בלי לשפוט אותי, בלי לדחוק אותי החוצה, ויתר מזה, שתקבל את הדרך בה בחרתי לחיות את חיי.

    • אורן לובוצקי

      חבריי היקרים עד מאוד,
      במידה מסוימת אני מסכים עם שניכם. עם צבי בכך שצריך יותר כדי לגרום לי להתפעל ושהמאמר איננו הטוב שקראתי בחיי. אך עם זאת, אני מסכים שהמאמר מתאר במדויק תהליך חשוב שיש לכוון אליו את הדעת.
      אני סבור שיש הרבה מה לדון בדרכו של הצעיר הדתי- לאומי בעולם חדש זה של אוניברסליזם ופתיחות כלל עולמית. לצערי, הציבור שלנו נופל פעם אחר פעם לראות את העתיד ונשאר מעט מאחור. זה קרה עם הציונות (מלבד עליות מינוריות), עם האקדמיה, עם התקשורת, עם עולם המשפט וכעת זה קורה שוב עם הנוער. בניגוד לכותב המאמר שאמר ש"אל לה לדת להיות בנויה על חינוך", אני סבור שהמפתח הוא דווקא חינוך. אבל החינוך אותו אני מבקש הוא חינוך לכך שיש עולם שלם של ערכים שאיננו חלק מהיהדות שלנו- חינוך לצניעות מחשבתית, לעשייה לצד דעות אחרות, חינוך לקבלת השונה ובעיקר להבנתו.
      אני סבור, וכך נראה גם במאמר, שיש משקל עודף לתורת הרב קוק בציבור שלנו. שלא יובן לא נכון, אני סבור שהוא היה גדול הדור ואולי אף גדול הדורות, אני סבור שלא קם כמותו בהשקפה וברוחב הדעת ושאנו זקוקים לאנשים כמוהו. אך יחד עם זאת, עלינו להבין שהיהדות כוללת גם הרבה יותר. לו היינו מביטים על גישתו של הרב סולובייצ'יק היינו יכולים למצוא שאת ה"קריעה" הפנימית המתרחשת אצל הנער הדתי אפשר להבין. תורת הרב קוק מביאה הרבה אור, אבל היא מרחפת מעל היבטי היומיום הקשים. אם בה לא נמצא הפתרון, הוא קיים גם במקומות אחרים. זה, לטעמי, חלק משמעותי מהחינוך שעלינו לתת- בדיקה עצמית גם במקורות אחרים. לא ניתן שיאכילו אותנו בכפית.
      איננו אמורים לוותר על חינוך ולהשאיר הכול בידינו כי ניסיון העבר הוא המורה הטוב ביותר שקיים וזה כולל ניסיון של דורות. אנו מוותרים על חינוך לרלטיביזם, או חינוך שחסר את מידת הענווה, אך אסור לנו להפקיר את הנוער ללא רועה ומנהיג. על הנוער התועה ללא רועה לדרוש אחד כזה כי הכוח האמיתי של האדם בעולם הוא החברה.
      לכן, מושיק, אני מבקש ממך לתת לחברה לעבור את התהליך איתך, בלי לשפוט אותה, בלי לדחוק אותה החוצה. לצד זה, אני מבקש מעצמי ומהחברה כולה להיות סבלניים יותר, לנסות להבין יותר ולהאמין יותר בעולם שלנו שהוא הולך למקום טוב של בירור ולמידה.

  4. אני לא רואה שום חידוש. זה הליך רגיל שעובר כל נער\בוגר שרק מחפש את האמת באמת,

    סיפור עץ הדעת בתורה בא בדיוק לזה, לומר שביום אכילת מעץ הדעת נמות,

    מה הטעם בכתיבת התורה כפי שנכתבה ? כלומר למה לא נכתבה כספר חוקים מהחודש הזה לכם ראש חודשים,

    הרבה הבינו את השאלה אחרת מזולתם והתשובות הם בהתאם,

    אני הבנתי את השאלה כך:

    העבר מת אז מה לי מה היה ? היה אדם היה חנוך היה נח היה אברהם ועשה ברית מילה,
    כל אלה מהם קשורים אלי ? יש חוקים תבוניים שלדעת התורה צריך לנהוג בהם ?! אז תכתוב ספר חוקים !!

    את התשובה קיבלתי במכינה לישיבה קטנה, מספרון קטן ששמו "חובת התלמידים"
    שם בפרק א' הוא אומר,
    "נערי ובחורי ישראל עול גדול הוטל על צואריכם אחריות גדולה, גדולה ורבה הרבה מן דעתכם וידיעותיכם עליכם, את כל בית ישראל צריכים אתם להעמיד, חסידיו צדיקיו גאוגי וחכמיו מכם להוציא"

    ממילים אלה קיבלתי את התשובה לשאלה הנ"ל,
    לא מעניין אותנו העבר, אני הוא האדם הראשון. אני הוא חנוך, אני הוא נח, אני הוא אברהם, וממני מתחיל האנושות,
    אני מל את בני כי אני עכשיו רוצה לזכות לנצחיות זרעי כצדיקים וישרים, כמו שאברהם זכה עד היום,

    אז שאנו למודים את התורה אנו מבינים שזה בידינו באחריותינו מהיום עד סוף כל הדורות, ולכן נכתבה בצורה כזו, ולא חוקים יבישים,

    ובמה מתחיל התורה ? עם אכילת עץ הדעת !!

    ולכן ביום שעזבת את ההורים שלך ללכת לאכול מעץ הדעת ?! באותו יום תמות !!!
    ומה עשה אדם הראשון כתשובה לגזירה שימות ?!
    והאדם ידע את חוה אשתו !! כאשר ראה שלא יחיה בגופו בעצמו לעולם הוצרך הוא להחיות המין, (אבן עזרא)

    כלומר אולי הבן שלך יחיה לעולמים, אולי הנכד, אתה כבר מת מעצם אכילת עץ הדעת,
    כופר רגיל שאכל מעץ הדעת ולא מוליד (לאו דווקא ילדים שזה העיקר,רק כל תובנה לאנושות בעתיד = מוליד) מת לגמרי, כי אין לו זכר,
    כופר משכיל מוליד ילדים אולי הם יזכו לחיי נצח,
    ורק הכופרים האלה בנו את האנושות בכל הדורות,
    הם הביאו את השפה (חנוך) הם הביאו את ברית מילה (אברהם) הם הביאו את התורה (משה) והכופרי זמנינו הביאו את מדעי הרפואה ושאר המדעים,

    ולכן אומרים חז"ל שבעת קריאת התורה בשבת זה כאילו עכשיו קיבלנו את התורה עכשיו מתרחש הסיפור,
    לומר לנו שאנו השחקנים של הסיפור עכשיו,

  5. האמת , כמובן, שאין "דת של הלכה". הדת היחידה היא דת הזהות. תמיד הייתה.
    התהליך , כמו שהסבירו אותו לי
    זה שההסדרניק "הרציני", מגיע לבר אילן
    יוצא לתרבות רעה במשך כמה חודשים , ואז תופסת אותו האולפניסטית המניפולטיבית ומחזירה אותו לתלם, כך ששניהם מתקדמים להקמת תא משותף שיוליד הסדרניקים ואולפניסטיות חדשים.

    כך שהטרנפורמציה , היא משהו צפוי ורוטיני והיא מחזיקה מעמד זמן קצר מאוד ובין כך ובין כך היא חסרת משמעות.

    הזוג הצעיר , לא מבין ממש בהלכה , כמוהו כהוריהם וילדיהם.
    הם רק יודעים מי הם , ומה אנשים כמוהם אמורים לעשות.

    האנומליה היחידה כאן, היא התייחסות לשלב "פריקת העול" , כאל משהו חריג , בעוד שבעצם מדובר בנורמה.

  6. דרול, גם אם אתה צודק, עיקר החידוש הוא במודעות לתהליך, מודעות שיש לה השלכות רבות, כפי שתיאר פישר במאמרו.

  7. קודם כל מאמר מצויין. לא כ"כ אהבתי את האמירה "אמנם ישנה מודעות לרדידות הערכית של החילוניות", אבל נתעלם מזה כרגע.
    האופציה של רפורמי / קונסרבטיבי לא מוזכרת במאמר ולצערי זו אופציה שעדיין לא מספיק חזקה / ריאלית בישראל. ברגע שהקהילה הקונסרבטיבית בישראל תיהפך לאלטרנטיבה ממשית, הציונות הדתית תיאלץ לבצע שינוי מהותי – או לכיוון של הסתגרות או לכיוון של פתיחות ואולי אפילו שינוי (אינשאללה). אופציה נוספת שתיתכן היא פילוג של שני הצדדים בתוך הציונות הדתית, החרד"לי מצד אחד ומה שניתן לכנות modern orthodox מצד שני, כשכמובן יהיו גם הרבה גווני ביניים באמצע. ברמה האישית אני מקווה שיהיה פיצול ושהזרם החרד"לי יהפוך לנישה בתוך הציבור החרדי וישאיר את הציונות לממשיכי דרכו של הרב קוק.

  8. אם הבנתי נכון את הטיעון של המאמר, המשבר המרכזי מתרחש כשהמתבגר בא במגע עם העולם החילוני בגיל מאוחר ונוצרת אצלו שבירה. לכן, הנתק המוחלט שהציבור הדתי מנסה לייצר מול החברה החילונית, הוא הגורם המרכזי לערעור האמוני שנוצר אצל הנוער. אם הצעירים ילמדו להכיר את העולם האחר כבר מגיל צעיר, ולא בתוך חממה או בועה, ההלם של המפגש הראשוני איתו לא יביא לשבירה.

  9. אין על עמיחי!! אלוףףףףףףףףףףףףףףף

  10. עמיחי זה כל כך נכון וכל כך מדויק כל מילה. גאוני

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 435 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: