שיפוט מהיר / שמואל פאוסט

 

על: פרשת מלון פולסקי, מאת: ליאון ה' גילדין; מנגו אחרון לפרידה, מאת: טל דוידוביץ'

פרשת מלון פולסקי' מאת: ליאון ה' גילדין, מאנגלית: ש' מרגלית, כנרת, זמורה-ביתן, 2011, 143 עמ'

ספר מטריד. על גרעין האמת שבו, על מרכיב הבדיה שבו, ויותר – על השילוב שביניהם. בשנת 1943  ריכז הגסטפו במלון פולסקי שבוורשה יהודים בעלי תעודות אזרחות של מדינות ניטרליות, ככל הנראה מתוך כוונה להחליפם במקרה הצורך באזרחים גרמנים כלואים. יהודים ששמעו על כך יצאו ממקומות המסתור שלהם ונרשמו כ'אורחי' המלון. בסופו של דבר, כנראה שלא היה בהם צורך ורובם הועברו לבתי כלא ולמחנות שונים. אלפים נספו בברגן-בלזן ובאושוויץ. מתוך יושבי המלון ניצלו כמה מאות יהודים, שנועדו לחילופין בגרמנים מארץ ישראל. גילדין בוחר לספר את הסיפור המסקרן והעלום הזה בסגנון הבדיונוגרפי שהולך וקונה לו שביתה בספרות העולמית. כתיבה המערבת עובדות היסטוריות עם דמויות ועלילות בדיוניות. מכיוון שממילא הקביעה מהי היסטוריה ו'מה היה באמת' שנויה במחלוקת וההנחה שאפשר להבדיל בין זיכרון 'עובדתי' לזיכרון 'מומצא' הולכת ומתערערת, הרי שבהחלט יש מקום לסוג מוצהר זה של כתיבה, ולעתים הוא מפיק יצירות מרתקות. בספר זה, שותל המחבר דמויות ועלילות שהמציא במטרה מוצהרת (אף שבלבלה כמה סוקרים שלא הצליחו לאתר היכן מסתיימת התעודה ומתחיל הבדיון) לבחון את הגבולות ולהציב שאלות היפותטיות בפני ההיסטוריה. גיבורת סיפורו היא רוזה פוירמן, פרטיזנית יהודייה שאיבדה את בעלה וילדיה והסתננה למלון כדי לברר מה מתרחש בו. המפקד הנאצי של המקום חושף אותה ולוקח אותה לעוזרת אישית ובין השניים נרקם קשר בעל יסודות רומנטיים. העבר הזה רודף את חייה, גם לאחר שעלתה ארצה. היא נקראת להעיד במשפטו של המפקד ובהמשך מתעקשת להגיע למפגש ניצולים המתקיים לאחר שנים רבות במלון עצמו. הסיפור אינו בלתי אפשרי. אין אפשרות לשפוט את ההתנהלות תחת משטר הזוועה ואין ספק שדילמות מוסריות רבות בתקופת השואה הוכרעו בכיוונים שונים ושנויים במחלוקת. הנושא עצמו ראוי מאוד לחשיפה ולדיון, ואולי רק משהו בדמות הגיבורה, דרך התנהלותה והנמקותיה, ובדרך הסיפור של המחבר, אינו משכנע דיו ולכן גם אינו מסעיר או מטלטל מחשבה, כפי שיכול היה להיות.

 

 מנגו אחרון לפרידה' מאת: טל דוידוביץ', מודן, 2011, 335 עמ'

בדרך כלל, יחס חיובי לספר מורכב מן השלם – מההתלכדות של סיפור טוב, שמצליח למצוא חן בעינינו באופן סובייקטיבי, עם היכולת לספרו. ותשובות שליליות לשני הפרמטרים האלה גוררות כמובן את היפוכו של היחס. הפעם, היחס הוא אמביוולנטי. ספר הביכורים הזה כתוב טוב מאוד. הסופרת יודעת לספר סיפור, לברוא עולם מעורר עניין, לטפל היטב בדמויותיה, ולהביע זאת באופן בהיר, מעניין ומלא חן. זהו סיפורה של נעמי, צעירה הנפרדת מאהוב נעוריה מבלי לדעת מה בדיוק גרם להתפוררותו של סיפור האהבה ביניהם. היא מוקפת בדמויות נשיות – סבתה, אמה, אחותה, חברה-מנהלת ומכשפה עלומה, ומערכות היחסים שלה איתן תופסת מקום חשוב ברומן. יחסים מעוותים בין חלק מהדמויות נרקמים ומשפיעים על חייה בלא ידיעתה. במהלך הסיפור היא תבשיל להבנות ברורות יותר של רצונותיה, של המתרחש סביבה, למציאת מקומה ולקימום ביטחונה העצמי. במקביל, מתואר מסע התחקותה אחר דמות ססגונית ויוצאת דופן, מוכרת פרחים חיפאית יודעת-עתידות, שאליה נשלחת נעמי מתוקף בקשתה של סבתה האהובה והחולה. מסע שיוליד פרויקט מצולם, שיעלה אותה בסופו של דבר ממקומה הנוכחי, המעורפל והמדשדש, על מסלול מקצועי ואישי נכון יותר בעבורה. באופן מפורש ומובלע יש לעולם הנשי המתואר בעיה לא פתורה עם גברים. אלה לא נוהגים להחזיק מעמד לצד נשותיהם. אחד נוטש ונעלם, אחר מת בתאונה, אחד בוגד באמון ואחר סובל מפגיעת חרדה. כולם חלשים, משענת קנה רצוץ (מלבד אולי אחד, שגם הוא מתאפיין בעיקר ביכולתו לרצות). החולשה הזאת מתורגמת בסיפור לאגדת קללה משפחתית רב-דורית, המעוררת חששות תמידיים בקרב נשות המשפחה. מלבד שאלת האמת והחשש מידיעתה, עוסק הספר גם באמנות, ביחס אליה ובמחיר שמשלמים על הטוטאליות שהיא דורשת, על הפינוק והדימוי העצמי של העוסקים בה. ספרה של דוידוביץ' פורץ בועה תל אביבית אופיינית, כשהוא פולש למחוזות חיפאיים וחושף דמויות מגוונות ממחוזות אלה, ולמקום ולאקטואליה של העיר הדרומית שדרות, הנתונה תחת התקפות טילים המשבשות את אורח החיים של אנשי המקום. חציית הגבולות הלא-נראים בין מדינות דן, הכרמל והנגב נעשית בטבעיות לא מאולצת, והיא בעלת ערך מוסף ניכר בעיניי בספרות הישראלית החדשה. בחזרה לפתיחה – אם הכול כה מעניין וכתוב היטב, למה אמביוולנטיות? זה נעוץ בדיוק בשאלה הסובייקטיבית. הספר טוב, כתוב לעילא, בוגר ורגיש, אבל אותי הוא לא תפס. מערכת היחסים האסורה, סיפור הקללה המשפחתית, סיפורה – המיותר מעט בעיניי – של אשת הפרחים המסתורית, ודרכה של הגיבורה אל הגאולה יצרו בעבורי מרחק מסוים מן הספר שלא נתן לי להיכבש בתוכו. אך אלה יכולים ליצור קרבה מלאה אצל קוראים אחרים, שאצלם עשויים יכולת הכתיבה המשובחת וסיפור העלילה להתלכד לנגיעה אחת.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' באדר ב' תשע"א, 11.3.2011

About these ads

פורסמה ב-14 במרץ 2011, ב-גיליון ויקרא תשע"א - 709, שיפוט מהיר / שמואל פאוסט ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

הרשמה

קבל כל פוסט חדש ישירות לתיבת הדואר הנכנס.

הצטרפו אל 423 שכבר עוקבים אחריו

%d בלוגרים אהבו את זה: